"משחקי הכס" בימי הורדוס: פרק ראשון מ"מלך זהב ודם"

מרגריט יורסנאר, "זכרונות אדריאנוס"

"וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,

לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.

אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשֹוּי מֵאוֹתִיּוֹת.

זֶה לֹא מְעַט.

מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ."

חיים גורי, "אף שרציתי עוד קצת עוד"

רוצה אתה לראות אותו בטרם נצא לדרך, שאל אחיאב. הוא עטה את שריונו המגולף וחבש קסדה עתירת רעמה. היססתי, חושש שיקום לפתע, ינער את מוסרותיו, ואני — אנה אני בא. אחיאב קרקש בחרבו והמתין. צלצל בדורבנותיו והמתין. סינן נשיפה ממושכת של מורת רוח והמתין. זקרתי סנטר וניסיתי לעטות על פני ארשת בטוחה:

הבה נלך אליו, אמרתי.

כאילו היה עדיין כאן, בינינו.

נכנסנו לטרקלין הגדול, עוברים בין שני טורים של חיילים גאלים שניצבו במלוא הדר מדיהם לחלוק לו כבוד אחרון ולשמור שאיש לא ישלח יד אל שכיות החמדה. אלה — כדים ובזיכים, פמוטות מצופים זהב ומנורות עשויות מקשת כסף, תיבות מגולפות מלאות עד גדותיהן בעדיים ובאבנים טובות — הובאו מן הארמון בירושלים והוצבו בסך סביב לאפריון, עתידים להינשא על כתפי העבדים כמין מנחה לאלים על חסדם.

הוא היה תלולית מוארכת, סגורה בין ארגמן לארגמן. רק זרועו הימנית חרגה מן האריג הרך, וידו קפוצה על השרביט בעל גולת הכסף. בקצה הארגמן היה ראשו, מונח על כר שטוח, ועליו — פניו־משכבר קרושים בזהב פרוויים: מסכת הגבס שנוצקה על קלסתרו, לבקשתו, לאחר מותו של אגריפּא, צופתה במתכת היקרה, והיתה הוא, כמעט־הוא לכל פרטיו ודקדוקיו, מומר למומיה פרעונית. רק מתווה עיניו נותר גלוי, שני שקדים של חושך ניבטים מתהום מותו. כתר חומות ירושלים הונח על תועפות שערו הצבוע שנפרש להקיף את פניו הזהובות כרעמה של אריה אפריקני.

הנסיך אַרכֶלָאוּס אכן לא חסך בהוצאות — כחכחתי, נאבק בהשתנקות שלפתה לפתע את גרוני — כל כך הרבה זהב ניגר לְמוות —

אך כל הזהב הזה לא היה בו כדי עצימת עיניים — רטן אחיאב סתומות, סב על עקביו ופנה ללכת. מכיוון שקפאתי על עומדי, עצר גם הוא והתבונן בי כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו.

ואני הרי החרשתי.

עיניו לא היו פקוחות — לחשתי לבסוף — במו עיני ראיתי את עפעפיו —

אחיאב השמיע צחוק קצר והרחיב צעד, מתרחק ממני כמו הייתי נושא מגפה.

יתארו אחרים את מסע הלוויה המופרך שהתנהל בחום המלוהט של המדבר. מן הארמון ביריחו עד המאוזוליאום בהרודיון, מהלך מאה תשעים וחמישה ריס, נישא אפריון המוות של הורדוס מלך יהודה מוקף בארבע מאות עבדים נושאי קטורת כדי להפיג את ריחות המַק. אחריהם צעדו ברגל המתאבלים על לכתו והששים למִשבַּתו: בראש כולם, זה לצד זה, שלושת בניו הטוענים לכתר — אַרכֶלָאוּס ואנטיפַּס ופיליפּוּס — מאחוריהם אִמותיהם, מַלְתָאקֵי השומרונית וקציעה הירושלמית — ובין שתיהן פילסה לה מקום ונדחקה בכל תוקף אחות המלך, שלום הנודעה לשמצה, שנשות ההרמון כינוה 'אֵינְשְשְשָלום', מושכות את השין כלחישת נחש, כי לית מאן דפליג שאין רחוק משלום יותר משלום. מעל סוסִי יכולתי להבחין כיצד אֵינְשְשְשָלום זו מושכת בידה את בכורה, אנטיפַּטְרוּס, להסתופף ולצעוד בינות למקורבים ביותר; האם גם הוא מתנשא למלוך?

רוצים לקרוא את "מלך זהב ודם" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד .

יתארו אחרים את הגדוד התראקי והגדוד הגאלי והגרמני על מדיהם ושריונותיהם שהתכסו עד מהרה באבק המדבר, את אנשי הצבא היהודים והאֶדומים הצועדים בסך ובראשם טופף אחיאב על סוסו הצחור, את יבבת המקוננות ואת הלמות התופים הקוצבת לצועדים את פעמיהם כנקיפת לב ענקי, את כלי הזהב הנישאים על כתפי העבדים ואת כל יתר המלווים את המלך המת עד הסרקופג החטוב באבן פּוֹרפִיר שהמתין לו בהרודיון כמעט עשר שנים.

אני פטור מן המשימה הזאת —

אני פטור גם מן המשימה הזאת —

ויכול אני להרפות מן החרט ולהניח ללוחות השעווה; יכול

אני לעטוף את הקולמוס באלונטית רכה ולסכור את פי הקסת

בתפוח הבדולח שלה. אבל לא קל לעקור הֶרגלים ששילחו שורשיהם אל תוכי; קשה שבעתיים לחמוק מן האֶריניות האורבות בפאתי זיכרונותי.

מה תעשה מעתה ואילך — תהה עלי אחי תלמי אחרי הלוויה — תגדל ירקות?

זה אחי וזו דרכו לפזר אבק עלבון ושְֹחוק על פני מהמורות.

לא — עניתי לו כאיוולתו — אדוג דגים —

ועד אז?

ידי נשלחת מאליה אל הקולמוס; הוא רוטט בכפי כסוס מירוץ שנפתחו מוסרותיו, תאב לפרוץ אל מעבר למסלול ההיפודרום, להותיר מאחור את הקהל המריע ולשעוט אל השדות — אל ההרים — אל הים —

מהיום אדוניו אני. לא עוד מלכים ותככים, ארמונות ומשתאות. מעתה אקדישנו לקול החיים המפכים חרש, מתנהלים לפי תומם; החיים שנועדתי לחיות אילו לא שזפו עיני את רומא —

מה זאת? דבורה. שְבב זהב שָלוח עָט ומפזז, נוגע־לא־נוגע בקולמוס שבידי. מה משך אותה פנימה? אולי הדבש המתנוצץ על פני הפת. האם דבורים מוצות דבש? מה דלות ידיעותי על מה שרוחש כמה זרתות מכף ידי. הדבורה מהבהבת בכנפיה מעל אמת ידי השמאלית. אם תנעץ את עוקצה בבשרי תכאיב לי ותגווע. האם דבורה יודעת שתמות בעקיצתה? מה דלות ידיעותי על מה שדבורים יודעות. צאי, אני מנופף לעומתה בקולמוסי, עופי, טוסי, הישמרי לנפשך —

הדבורה עפה החוצה, נישאת ברוח אל המדרון התלול, ואני יוצא בעקבותיה. עצי זית נאחזים בקרקע בפרקים מגוידים, מנידים אמיריהם שֵֹיבה, גזעיהם חרוצים, מתפתלים בין כסף לעופרת, כמו נשבר בם לבם לאין תקנה.

עד מתי ייקלעו אל חכי דבריה כגלעין פיפיות בלב פרי התמר?

האדם איננו עץ נטוע; קל הוא להיעקר; מוץ הרים הוא לפני רוח וגלגל לפני סופה, כדברי אחד מנביאיהם במשא אשר נשא על דמשק עירי. ואתה מן הסתם תשוב שמה עכשיו, הניח אחיאב. מי יודע מה ילד יום, חמקתי מתשובה, אם כי בי נשבעתי שלא אשוב שמה: דמשק שוב אינה העיר המיתמרת על אלפי דקליה מתוך חלומותי, וגם אני איני האיש אשר הייתי; ידו הכבדה של הזמן היתה בי להטות את חיי לנתיב עקלקלות.

מהו אדם. מהי ארץ מולדת. שרירי הנוף ועצמותיו — הרכסים, הסלעים, חמוקי הערוץ — השתנו לבלי הכר כשנפטון נעץ את קלשונו בתהום הים וקעקע את קליפת האדמה; אני הגעתי ליהודה חודשים ספורים אחרי הרעש. גבעות נעתקו ממקומן וסדקים נִבעו באדמת המלֵחה ומי גופרית מבאישים פעפעו ועלו, רותחים כקיטור. ביהודה פירשו זאת כזעם האל על שלא דקדקו בקיום פולחניו. סדום ועמורה, אמרו. אבל בפמליית המלך דיברו על נס גדול. צבאו שחנה מחוץ לירושלים יצא בלא פגע.

מאז שוקמה הבירה ההרוסה והפכה מעיירה חבוטה לעיר של שיש וזהב מוקפת חומה ומגדלות. אך למרות אמות המים המוליכות לעיר מים רעננים ממרחק; למרות בריכת השילוח הענקית שנחצבה לטבילת עולי הרגל; למרות הרחבה האדירה שעליה הוקם מחדש בית מקדשם עשוי אבני תכלת ובראשו עטרת של פז — בבירה שנחגרה לה יחדיו חשים תושביה כנוכרים בעיר לא־להם. יעיד על כך אחיאב אשר על המרגלים וסוכני החרש. כשׂאור בעיסה מתסיסה זרותם רחש של מרד כבוש.

אבל אני, מה לי ולהם; נע ונד אני כגלגל לפני סופה. מדמשק לרומא, מרומא לאלכסנדריה, מאלכסנדריה לירושלים, ומירושלים ודאי שוב לרומא, לב העולם הנושָב, אלא אם כן לפּוּטֶאולי או לפֶּרגאמוֹן, נעצה בי ניחושיה כמדקרות, אך אני בחרתי לא לגלות את אוזנה שביום שאסיים את חובותי, אצרור את המעט אשר צברתי ואעקור לעיר החופשית אשקלון; שם ממתין לי ביתי הצנוע אשר על שפת המים; כמטחווי קשת מן הארמון.

ידידי אֶסְטְראבּוֹן חזר לא מכבר לעיר הולדתו, אמאסֶיה, צור מחצבתן של האמזונות. שנים סייר במצרים, בכוש ובאתיופיה ושייט לאורך חופי הים התיכון ובמורד הנילוס. אבל בממלכת יהודה ואידומיאה לא דרכה כף רגלו למרות הפצרותי החוזרות. נקעה נפשי מבני העם הזה, כתב לי באחד ממכתביו, בכל עיר נחשבת ברחבי תבל תקע עַם זה יתדותיו, ובעורמתו הוא מאפיל על תושביה ומעפיל על גבם למרומי העושר ורום המעמד. איך נואלת לחיות במחיצתם שנים רבות כל כך, הלין עלי במכתב אחר.

בשנה אחת נולדנו, אֶסטראבּוֹן ואני. באותה שנה כבש פומפיוס את פונטוס, ארץ מולדתו של אסטראבון, את דמשק, עיר הולדתי, ואת ירושלים שבה עתיד הייתי לעשות שנים רבות כל כך כיועץ סתרים ופרקליט, שתדלן ומגשר, מוציא ומביא, רוקם בריתות ופורם קשרים, שומר רשומות החשאין וכותב תולדותיו ותפארת מפעלותיו של הורדוס הגדול, מלך היהודים.

את הפרק האחרון בספר קורותיו הכתיב לי הורדוס בחודשים האחרונים לחייו. הוא הפיק מתוכו, משתעל ונשנק, משפטים מתפתלים, מוכי עיוועים וזעם, ואני רשמתי בחרט את עיקרי דבריו בכתב הקיצורים של טירו. אחר כך, בחדרי, לאור הלמפָּד, הבאתי בהם סדר: העתקתי אותם מלוח השעווה אל קלף משובח, עקרתי פרכות וחזרות, מיתנתי עלבונות, העריתי צוננין על השתלחויות של רתחה.

אבל עתה תמה מלאכתי —

אני חוזר וטובל את קולמוסי בקסת הארד הכבדה, מתנתו של המלך, ומשלח אותו להשיג את הרהורי במו מרוצתם. עשי לילה כבדי כנפיים מרפרפים סביבי; נמשכים אל מותם ביופייה הבוער של האש; האם כל הנברא משתוקק לצאת מעורו אל מותו; ידידי אסטראבון ראה במסעותיו ארנבים המתנפלים מראשו של צוק אל גלי הים, ולווייתנים מוטלים על גחונם בחולות החוף חדלי אונים לשוב למצולות. ואני ראיתי סלעים נסדקים במדבר יהודה. חילופי החום והקור ביקעו אותם, הסביר לי אחד האדריכלים שהביא המלך מרומא לתכֵּן את בית מקדשם. סלעים נשברים. ארזים נעקרים ברוח סועה. אך קנים נכפפים וחוזרים להזדקף בשוך הסערה.

עד כאן כתב הגנתי כנגד מה שחזרה והטיחה בי —

אינני יודע כמה שנים עוד נכונו לי עד שתגזור אַטְרוֹפּוּס את פתיל חיי. אם תאיר פורטונה פניה אלי ואזכה לחיות מאה ושבע שנים כגוֹרְגיאס הסופיסט — הרי אני במחצית הדרך של נתיב חיי, ואין אדון לי ולא מלך —

חופשי אני להשתלח על פני הפפירוסים כאוות נפשי —

אולי אכתוב סוף סוף טרגדיה —

אבל במה אתחיל: Ab ovo, מן הבֵּיצה, כמו שאומרים ברומא שבה מגישים ביצים קשות כמנת פתיחה, או In medias res, כשהעלילה בעיצומה? אין דבר מַשְמים יותר מהתחלות. אני טובל את קולמוסי בדיו העפצים הממלאת את קסת הארד שקיבלתי מידי המלך לאחר שזו הוטחה בי ברגע של זעם ופצעה את כתפי. הפצע נגלד והחלים מכבר, המלך מעלה רימה בסרקופגוס חצוב מאבן פורפיר, והקסת כבדה וקיימת —

כמה נפלא ונורא הדבר; גם חפצים של יום יום מאריכים ימים מאיתנו.

"מלך זהב ודם", גבריאלה אביגור-רותם, כנרת-זמורה-דביר, 295 עמודים

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .