ואז הגיעו ההיפים העירומים - ושינו הכול: 50 שנה ל"שיער"
הם דגלו בסקס ואהבה חופשית, עודדו שימוש בסמים ובזו למלחמות. ילדי הפרחים של סוף שנות ה-60 קיבלו מחזמר משלהם, וחלקם אפילו לוהקו אליו היישר מהרחוב, אבל בדרכו להפוך לאחת מההצגות האייקוניות של זמננו, "שיער" נתקל בלא מעט התנגדויות. דור האקווריאס חוגג 50
"זה עולם מטורף. מטורף מתמיד. מחזמר הרוק האמריקני על אהבה שעלה ביום שני בתיאטרון בילטמור, הוא מופע בלי סיפור, צורה, מוזיקה, ריקודים, יופי או אומנותיות. אבל בעולם מטורף כנראה יהיה מי שיעריץ את המופע הזה, ואולי אפילו, יימצא לו קהל". כך נפתחה ביקורת המגזין "וראייטי" על הבייבי החדש בברודוויי. השנה היא 1968, שם המחזמר – "שיער". "טיפוסים הִיפים נעים על הבמה, מתגלגלים וזוחלים על הרצפה וזה על גבי זה", נכתב אז על הדמויות, "צועקים סיסמאות, נושאים שלטים שטוענים כי האהבה היא תרופת הפלא האוניברסלית, מתענגים על מילות השירים הילדותיות, כולל על המילים האסורות". על סצנת העירום המיתולוגית, שמלווה את המחזמר מימים ימימה, נאמר כי "יש אנשים שיזדעזעו. אחרים עשויים לגלות עניין במה שבני 30 ומטה כנראה מחשיבים נועז, אקספרסיבי, משעשע ומדליק".
למזלו של "שיער", ביקורות אחרות דווקא חיבבו את ילדי הפרחים הסוררים: "ההיפים הכי מוכשרים שתראו", אמר מבקר הטלוויזיה של רשת ABC, "קשה לעמוד בפני הקסם, האנרגיות הגבוהות והרוח הצעירה שלו", כתב מבקר "הניו יורק פוסט", וב-CBS הצהירו: "סוף סוף נמצא המחזמר הכי טוב של ברודוויי העונה. והוא עד כדי כך מרושל, וולגרי, נהדר ונורא".
רק שנה לפני כן, באוקטובר 1967, יצא לאוויר העולם ועלה לראשונה באוף-ברודוויי המחזמר שכתבו ג'יימס רדו וג'רום ראגני - בתחילה בתיאטרון במנהטן ולאחר מכן במועדון לילה. לאחר מכן עובדה גירסה לברודוויי, מעוז התיאטרון המסחרי, ומכאן הדרך לסרט המוכר והאהוב בבימויו של מילוש פורמן ובכיכובו של טריט וויליאמס נסללה מעצמה, וכן – בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, הסרט "שיער",
כולל סצנת הסיום המפוארת בבית הקברות לצלילי "Let the Sunshine In", נולדו רק 12 שנה לאחר שיצא המחזמר – ב-1979.
50 שנה בדיוק חלפו מאז סופר לראשונה סיפורה של חבורת ההיפים על רקע המהפכה המינית של סוף שנות ה-60, מלחמת וייטנאם ותנועת ההתנגדות לה. 50 שנה מאז למד החייל בעל החזות הבוקית קלוד הובר בוקובסקי לא לקחת את החיים כל כך ברצינות, וטעם את טעמה של אהבה חופשית. 50 שנה מאז ברגר, האיש והכריזמה, פצח בשירת "יש לי חיים", ו-ווף ההומוסקסואל הניד בראשו לשלילה תוך שהוא זועק "לא! לא! לא! לא!" – ורק שלא יקצצו את שיערו. 50 שנה מאז שברגר החליף את קלוד באופן זמני בבסיס הצבאי, רק כדי שיוכל להתאחד עם שילה אהובתו, והסוף ידוע ונטול אור שמש.
"Let the Sunshine In", שיר הסיום מתוך הסרט
באחד הראיונות סיפרו ראגני ורדו איך נולד המחזמר, והודו כי הדמויות של ברגר וקלוד הן שיקוף של שני היוצרים במציאות – קלוד, בדומה לרדו, רומנטיקן וסגור, וברגר, כמו ראגני - מוחצן. השניים, שאף גילמו בעצמם את הדמויות הראשיות בהפקה בברודווי, קיבלו את ההשראה לדמויות ממש מן הרחוב, מאותם בני תשחורת פוחזים שמאסו בכל מסגרת, נשרו מבית הספר, פיזרו רוח נעורים משולהבת לכל עבר והאריכו שיער. חלק מקאסט המחזמר אף לוהק היישר מן הרחוב. מה שנקרא - אותנטי עד הסוף.
צביקה פיק, גבי שושן וסימה עמיאל במחרוזת מתוך "שיער"
המסע בנבכי האוף-ברודוויי לא עבר חלק. בתחילה, המחזה לא היה מובן לצוות התיאטרון ונוצר בלבול רב, עד כדי כך שהבמאי, ג'רלד פרידמן, התפטר מתפקידו בשבוע החזרות האחרון כשהוא מתוסכל, והכוריאוגרפית אנה סוקולוב לקחה את העניינים לידיים. הבעלים של התיאטרון נאלץ להתחנן לפרידמן שישוב לתפקידו, עד שבסופו של דבר התרצה.
רק לא בשיער. השיר "Hair" מתוך הסרט
כשהשאיפה לשאת חן בעיני תיאטראות ברודווי עומדת לנגד עיניהם, ערכו היוצרים שינויים משמעותיים במחזה, והוא נעשה יותר ריאליסטי. כך למשל, במקור דמותו של קלוד נכתבה כחייזר מהחלל (כן, כן) ששואף להיות במאי קולנוע – ובהמשך הפכה לאנושית. יתרה מכך, לעלילה התווספו 13 שירים חדשים, בהם השיר "Let the Sunshine In", שרומם את הסיום לגבהים חדשים. אז גם התווספה סצנת העירום המיתולוגית, לאחר שכותבי המחזה היו עדים להפגנה אנטי-מלחמתית בסנטרל פארק שבה שני גברים התפשטו כביטוי למאבק על ערכי החופש.
אותה סצנה, בשילוב עם העיסוק בלקיחת סמים הזייתיים כמו בשיר "Walking in Space", והשפה הבוטה השזורה בהצגה, למשל בשיר "Sodomy" העוסק במשכב זכר וקורא לכולם להצטרף לקאמה סוטרא אחת גדולה - גרמו אז סערה כה גדולה, עד כי ההפקה הואשמה בביזוי הדגל האמריקני. לכך התווסף הנושא הטעון גם ככה של גינוי מלחמת וייטנאם, והתוצאה הייתה איומים ומעשי אלימות בשנים הראשונות להצגה, כמו גם סירוב של מדינות אחרות ברחבי ארה"ב לקיים את ההצגה בשטחן, עד כדי כך שבית המשפט העליון של ארצות הברית נאלץ להכריע בנושא פעמיים.
ולא רק בנושאים אלה "שיער" פרץ דרך. למחזה היה תפקיד חשוב בכניסה של שחקנים ממוצא אפרו אמריקני למחזות הזמר של ברודווי - שליש מהשחקנים בהצגה היו שחורי עור. בנוסף, האמירה הפציפיסטית השתקפה במחזה באופן ברור – השיר "שלוש-חמש-אפס-אפס" נכתב בהשראת שירו של המשורר אלן גינזבורג מ-1966, שבו גנרל צבאי מדווח בגאווה לעיתונות את מספר חיילי האויב שנהרגו באותו חודש, כשהוא מדגיש סיפרה אחר סיפרה. ואם כבר אג'נדה חברתית, אז עד הסוף – גם הנושא הסביבתי מקבל ייצוג במחזה, בין השאר בדמות השיר "Air" המבקר את זיהום האוויר שנעשה בידי האדם. גם קריצות רבות לנושא הדת מופיעות לאורך ההצגה - עם השיר "Donna", שצירוף המילים "My Donna" נשמע בו, ודומה באופן מחשיד למדונה, הלא היא מריה הקדושה, או כמו ב-"Sodomy" העוסק במין, תוך שהשחקנים על הבמה מדגמנים תנוחות הלקוחות מהעולם הדתי.
השם "שיער", שנבחר בהשראת ציור באותו שם של הצייר ג'ים דיין המציג מסרק וכמה שערות, ייצג הרבה מעבר למילה הפשטנית. באותה תקופה, כך הסביר רדו בראיון, הייתה חשיבות רבה לאורך השיער – ככל שהיה ארוך יותר, כך הנפש והמודעות היו רחבות יותר. שיער ארוך יצר אפקט כמעט מזעזע, ונחשב אקט מהפכני, ממש כמו דגל.
גם הדרך לפרס הטוני לא הייתה קלה ל"שיער". ב-1968 תבעו מפיקי המופע את מארגני הפרס בטענה שהטעו אותם לגבי התאריך הסופי להגשת המחזה כמועמד, ובכך מנעו מהם את ההתמודדות. שנה אחר כך התמודדה ההצגה על הפרס אך לא זכתה. שנים לאחר מכן, בחידוש שנעשה ל"שיער" בברודווי ב-2009, הגיעה הזכייה המיוחלת בפרס הטוני למחזמר המחודש הטוב ביותר.
עוד לפני צאת הגרסה הקולנועית, הפקות של "שיער" צצו כפטריות אחרי הגשם בתיאטראות ברחבי העולם, למשל בווסט אנד בלונדון, באיטליה, ביפן, בהולנד, בסקנדינביה וכמובן בישראל. "עינינו תועות, הנשימה כבדה/צועדים בגשם האפור/אפופים ניחוח רעל מול פני אומה גוועת", הפליא לתרגם אהוד מנור כשהמחזה עלה בארץ ב-1970, והזמין קהל רב לתת לשמש יד. כ-300 פעם רץ המחזמר, בבימויו של פיטר גרלנד, עם צביקה פיק בתפקיד קלוד וגבי שושן כברגר. ב-1991 עלה בשנית, הפעם בבימויו של צדי צרפתי, עם אייל בוחבוט, אילן לייבוביץ' וחגית גולדברג בתפקידים הראשיים.
פעם נוספת עלה המחזמר בישראל בהפקה של תיאטרון הספרייה ב-2002, בבימויו של גדי ענבר, כשבתפקיד הראשי כיכבו איתי טיראן וגיל נתנזון לסירוגין, וכן דניאל אפרת בתפקיד ווף וקלייר בן דוד כדיון.
ההפקה האחרונה, שעלתה ב-2015 ועודנה בועטת, שייכת לתיאטרון הקאמרי, בבימויו של משה קפטן, בהשתתפות דן שפירא, מירב פלדמן, חן אמסלם, מיי פיינגולד, דניאל יפה ועידו רוזנברג, והפעם עוז זהבי הוא שמקריב עצמו על מזבח הלחימה.
"תנו לשמש יד", גרסת ישראל 1991, עם אילן ליבוביץ' ואייל בוחבוט
50 שנה עברו מאז הבוהמיינים הגיעו לראשונה למרכז הבמה. אבל "שיער" הדהד הרחק, הרבה מעבר לאותה תקופה. הכמיהה לסדר חדש שאיננו מדלג בין מלחמות, ובו שולטים האהבה, הסקס, הסמים והחופש המוחלט, מהלכת קסם גם כיום. זהו סיפור שקל להתאהב בו, ומזמן לא שייך רק לדור-מזל-דלי. "עשו אהבה, לא מלחמה", הם אמרו, "תנו לשמש יד", הם אמרו. כמה נחמד שבתיאטרון הכול יכול לקרות.
