"נפש יהודית": לאה גולדברג וחנה סנש על ספת הפסיכולוג

דבר שיש לומר בשבח הספר הוא שבמהלך הקריאה בו מתעוררת התשוקה לדעת. "נפש יהודית" - שיתוף הפעולה השני בין חנוך דאום ואריאל הרטמן, שכתבו את רב־המכר "בשביל הנפש" - הוא ספר שמדובב עשר נפשות, ומעורר עניין בכולן. מונפשות בו כמה מהדמויות המעניינות בהיסטוריה היהודית - קהלת, ברוך שפינוזה, חנה סנש, לאה גולדברג ובובי פישר הן מחציתן - וכולן מזומנות לשיחה עם הפסיכולוג אריאל הרטמן, ולרוב מגיעות בחוסר רצון מופגן.

זה, אפשר לומר, "הפורמט". מכאן והלאה, כמו ברוב הפורמטים (ולהבדיל ממה שאפשר לומר על רוב הז'אנרים), אין עוד סיבוכי מחשבה מיותרים. בסך הכל, הכותבים משתמשים בפורמט לצרכים ברורים וגלויים: לקרב את הקוראים אל מה שנדמה להם כרזי נפשם של עשרת היהודים הנבחרים, תוך דחיסת פרטים ביוגרפיים באופן החסכוני - גם אם לא האלגנטי – ביותר. כך יוצא שדיאלוג אופייני לספר מופיע בצורה הזו:

חנה סנש: "הסבור אתה כי דרך הכתיבה בהונגרית ניסיתי להיות קרובה גם לאבא שנפטר?"

אריאל הרטמן: "אביך היה סופר הונגרי מוכר ואהוב".

בואי נדבר על אמא. לאה גולדברג(צילום: cohen fritz, לעמ)

דבר נוסף שיש לזקוף לזכות "נפש יהודית" הוא שלפחות משתי בחינות הוא נכתב בעיתוי הנכון. ראשית, לא יזיק להשחיל לשיח התרבותי העכשווי גם כמה דמויות מופת - משוררים, פילוסופים, סופרים וחכמים בתורה - ולמצות מקורותיהן כמה שיותר עניין אקטואלי. שנית, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה הן תורות דומיננטיות שמנתבות את החשיבה שלנו על עצמנו ועל הזולת, וטוב אפוא שכמה שיותר כותבים יעסיקו בהן כמה שיותר קוראים.

אלא שכאן, בדיוק במקום שבו הספר נושא באחריות, הוא מועד. מבחינה אינטלקטואלית, יש בו עכירות ממש בגוף העדשה שהדברים נבחנים מבעדה. הרצון לכתוב פשוט ובהיר אינו פוטר מצלילות רעיונית, ולמרבה הצער, הרעיונות הולכים ומשתבשים כשמתקרבים ללב העניין: פסיכואנליזה. דווקא היא מיוצגת ברישול. המונח "לא־מודע", למשל, אולי היסודי במונחי הפסיכואנליזה, מתחלף בספר במונח "תת־מודע", בפיו של פרויד עצמו. זו שגיאה בסיסית, והיא לא היחידה.

"זו הייתה הגישה של פרויד בטיפוליו: אין אפשרות שהרופא טועה. אין אפשרות שנתן פרשנות טובה, אך טרם זמנה. האשם היחיד באי־קבלת פרשנותו של המטפל הוא החולה הסורר". כך דאום והרטמן קובעים, משקפים את דעת ההדיוטות שסופגים טרנדים אינטלקטואליים מפה ומשם, ואז עוד מלינים שברעיונות של פרויד "לרוב נעשה שימוש ללא הבנה מספקת". פרויד דווקא תיקן לא אחת את פרשנותו במהלך טיפול, ויותר מזה, הוא הצהיר במפורש שהאנליטיקאי - לא רק שאינו מזניח את תגובת המטופל לפרשנות שהוא מציע, אלא שבחשבון אחרון הוא מקבל אישוש סופי לפרשנותו אך ורק ממנה. זה לא מפריע לדאום ולהרטמן להציג את ההפך הגמור, להנציח האשמות שווא מאוסות שדווקא על פסיכולוג כהרטמן - שבקרוב יסיים את הכשרתו כפסיכואנליטיקאי, מובטח בגב הספר - מוטלת האחריות לעקור.

טעויות פשטניות (ואולי פרוידיאניות) שגורמות לאבי הפסיכואנליזה להתהפך בקברו

ספר עיון פופולרי נושא באחריות גדולה מזו שנושא ספר עיון שמכוון לציבור של מומחים. דאום והרטמן מחויבים לפשטות, כותבים במה שמכונה היום "שפה נגישה" ומשייטים עם הקורא בתחומי דעת רבי־מהמורות כאילו היו חלקים כמי אגם. יש לזה מחיר. לא אחת - כמו במעט ההרחבה שהרטמן מציע על מבחן רורשך בשיחתו עם תרצה אתר - ההשטחה הזו עולה יפה. אך יש שההתעקשות על פשטות מובילה לפשטנות, וקלות העט לרשלנות. כך יוצא שהפנתאיזם של ברוך שפינוזה הוא אתאיזם מפוחד, והסובל מהפרעת קשב וריכוז "מקשיב לטבע ולאדם טוב יותר מאנשים שאינם סובלים ממחלה זו". גם אם נניח לחיפזון שבקביעה הפופוליסטית הזו, אפילו בשיח הפסיכיאטרי הכי אורתודוקסי, הפרעת קשב וריכוז אינה "מחלה". מה פרויד היה אומר על הגליץ' הזה? אולי שמה שהרטמן באמת חושב מצא דרך לבצבץ מבעד למה שהוא אומר גלויות.

עיסוק בספרות עיון פופולרית בשפה נגישה דורש אחריות גדולה

חבל. בשיחות של הרטמן עם "המטופלים" יש גיוון וגמישות מחשבה, והבנת הכותבים את הנפש מושפעת מסיפורי אגדה, מפסיכואנליטיקאים חשובים ומשלל סופרים והוגי דעות. צריך להיות איש אשכולות על־אנושי כדי לכתוב ספר שנוגע בכל כך הרבה תחומים בלי לשגות, אבל לא כל השגיאות בלתי נמנעות. ברשימת התודות לספר כזה צריכים להימנות עשרה מומחים לפחות, שיעברו על עשרת הפרקים לפי מומחיותם כדי להפוך את התוצאה העיונית למהימנה. בלעדיהם, התוצאה היא ספר חביב, מאויר ברוב קסם, שלא הוקצע דיו ולכן נתפס במלכודת הכמעט, שמעטים ספרי העיון העבריים שחומקים ממנה. מי שישים עליו יד, יקרא אותו בהנאה, אך כדאי שייקח אותו בעירבון מוגבל.

"נפש יהודית", חנוך דאום ואריאל הרטמן, ידיעות ספרים, 277 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".