תתפלאו, הערס מאואזיס הולך לקרוע לכם את הלב
שמונה שנים אחרי שאואזיס פירקה את החבילה בזעם ולא הביטה לאחור, ליאם גלאגר מוציא אלבום סולו ראשון, והוא בועט, עכשווי ואפילו מרגש. הערס הבריטי בדימוס נשמע ב"As You Were" כמו מוזיקאי צנוע ובוגר, מהסוג שעוד יזכה ברלוונטיות שאבדה בזמן שאחיו נואל, שהוביל איתו את להקת הענק ההיא, הפך לכוכב האמיתי. וכששניהם כמעט שווים, אולי אפשר סוף סוף לדבר על האיחוד המיוחל
באוקטובר 2016, בדיוק לפני שנה, ליאם גלאגר הצטלם לשער מגזין המוזיקה הבריטי Q, לכתבת פרופיל גדולה שעסקה בשאלה "איפה אתה לעזאזל, ליאם גלאגר?". הרעיון מאחוריה היה שבעוד שנואל, האח הבכור בלהקה שהייתה הפופולרית ביותר באנגליה, משגשג כאומן סולו וכדמות מפתח בתרבות הבריטית - הסיפור של ליאם מעט שונה.
הגלאגר הצעיר לבית אואזיס הוריד פרופיל משמעותית מאז התפרק הרכב הספין-אוף של להקת האם, בידי איי. אם לא מחשיבים ציוצי טוויטר כמעט אובססיביים אודות כל דבר שאחיו אומר או עושה, ניתן להגיד שליאם, פעם ילד הפוסטר של הרוק הבריטי, נעלם אל תהומות השכחה. זה קורה, שמוזיקאים נעלמים אחרי ימי הזוהר שלהם, לא חסרים מקרים. אבל לליאם גלאגר - מטעמי אופי, כישרון, נוכחות ופרסונה - זה פשוט לא היה אמור לקרות.
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
החדש של ריטה: הקול מצוין, כל השאר פחות
ארקייד פייר הדליקו בנו אש - עכשיו הם חוטפים אותה
לנה דל ריי ממשיכה לזייף - וזה ממכר
בכתבה שהתפרשה על פני למעלה משמונה עמודים, עלתה תמונת מצב עצובה ונוגעת לב של גלאגר, שהתגרש מאשתו ניקול אפלטון (חברת אול סיינטס לשעבר) לאחר שהתגלה כי יש לו בת מרומן מחוץ לנישואים. כעת, ניכר כי הוא מעביר את רוב זמנו בריצות בוקר, שתיית תה, שיחות עם נותני שירות, ישיבה בבר השכונתי ושינה. הרוקסטאר המופרע עם הקול הצרוד מהרכב הגיטרות הכי משעשע מאז ספיינל טאפ שקע, כך נראה, בתרדמת. "תעירו אותי כשנואל יחליט להתפייס ולאחד את הלהקה" היה המסר העיקרי במסמך האנושי היפה הזה, שהיווה גם פיסת עיתונות מוזיקה מבריקה, מלאת הומור וחמלה.
אבל הייתה שם גם נקודת אור אופטימית, מיני סקופ מה שנקרא, בדמות הגילוי שהוא אוסף חומרים לאלבום סולו. כן, האיש שאמר פעם שלעולם לא יהפוך לאמן יחיד (וביקר על כך את אחיו הגדול, שהפך לכזה עוד ב-2011), הודה כי בקרוב יוציא אלבום משיריו. זה לא היה נראה כמו פרויקט שיש לחכות לו יותר מדי, כשמתחשבים בעובדה שליאם נחשב כאמור לקול של אותה הלהקה בעוד נואל אחראי על הליריקה ועל להיטי העל ההמנוניים.
גם היום, שמונה שנים אחרי שאואזיס התפרקה, ליאם הוא עדיין אחד המרואיינים השנונים והמשעשעים בעולם המוזיקה, אבל בכל הנוגע ליצירה מקורית - תמיד הוסכם שישאיר את העבודה למי שטוב בכך, ויתמקד בהיותו מבצע מחונן. ואז "As You Were", אלבום הסולו הראשון שלו, יצא בסוף השבוע האחרון, ומסתבר שגם בגיל 45 ליאם גלאגר שמר כמה שפנים בכובע. או במעיל הגשם הארוך שעוטף אותו בימים אלה.
סימנים לכך שגלאגר קיבץ הפעם אסופת שירים טובה, יותר מזו שהרכיב בשעתו עם בידי איי המנוחה, הופיעו כבר עם הסינגל השני מהאלבום, "For What It's Worth". מבחינה מוזיקלית מדובר בשיר ג'ון לנוני מהסוג שליאם תמיד אהב, פלוס הפקה מודרנית עכשווית, אבל המילים, הו המילים. במה שניתן לתאר כטקסט הכן, החשוף והצנוע ביותר שכתב, הניח לרגע ליאם בצד את ההתקפות החוזרות ונשנות על אחיו בכל מדיה אפשרית, ופנה - מכל המקומות, ללבו. "להגנתי, ייאמר שכל כוונותי היו טובות", הוא שר שם, בקול צלול ממש כמו פעם. "ובגן עדן שמור מקום איפשהו ללא מובנים. אתה יודע שהייתי נותן לך דם אם זה היה מספיק". יותר עירום מזה?
וזה לא נגמר בזה. ליאם שר שם על הפעמים בהן צלבו אותו רק על עצם העובדה שהוא קיים, על השטן שנמצא בפתח ביתו מאז שנולד וגם מאמת את נואל (ואת כולנו) עם האמת, במשפטים כמו "בואו לא נעמיד פנים שאי פעם חיפשתם אחר קדושים". במילים אחרות, די עם התפיסה השגויה שליאם הוא ערס בריטי אינפנטיל. כלומר, הוא כן, אבל אל תעשו כאילו זה לא מה שמשך אתכם אל אואזיס (או במקרה של נואל, גם יצר לא מעט מהעניין סביבה) מלכתחילה.
נכון, כדי לדייק את הליריקה שלו ליאם השתמש בכותבי להיטים גדולים. גם מבחינת ההפקה הוא נעזר בשירותיהם של שמות כמו גרג קרסטין (שעבד עם גדולים וטובים כמו אדל, סיה, השינס, פו פייטרז ולילי אלן), דן מרגיורט (לנה דל ריי, מובי, Hurts) ואפילו עם אנדרו ווייט, סולן הרכב האלקטרו-פופ השוודי החמוד מייק סנואו (שמצדו עבד בן היתר עם שמות כמו ברונו מארס ולורד). ייתכן שזה בדיוק מה שהוא היה צריך כדי להשמע ב-2017 עדכני כפי שהוא לא נשמע שנים.
זה לא אלבום מושלם. קשה להאמין שעוד ייצאו אלבומים מושלמים בשנים הקרובות, ובפרט שהמאסטרפיסים של שני הגלאגרים כבר מאחוריהם. אבל כפי שמסכימות הביקורות בכל העולם, מדובר באוסף שירים חי, נושם, בועט ולעתים רגיש, בדיוק מהסוג שמחזיר את ליאם לרלוונטיות שאבדה לו בזמן שאחיו הפך לכוכב גדול יותר ממנו.
"Greedy Soul" הוא שיר רוקנ'רול בסיסי מהסוג שכבר שמענו את ליאם עושה לא פעם, אבל איכשהו הוא מצליח לא להישמע מיושן או ארכאי ונשאר במחוזות הכיף. כמוהו גם "You Better Run" המקפיץ, ו"Bold", אולי השיר הטוב באלבום.
הכל לא מסתכם רק בשירי רוק באווירת רטרו לניינטיז (שעבור גלאגר היו למעשה רטרו לסיקסטיז). "Chinatown" הוא מהרצועות המוצלחות באלבום הזה, והוא דובר שפה עדינה יותר מחבריו המכסחים. ב"Paper Crown" מאמת ליאם את עצמו שוב מול ההבנה שהזמנים השתנו. שתודעתית, תקשורתית ומעמדית - הוא לא באותה עמדה בה היה פעם, בימים בהם החרים חברות נסיעה, עלה שיכור על במות או העליב חצי מתעשיית המוזיקה העולמית.
"הלכת רחוק מדי, כי אף פעם לא היית לבד", הוא שר שם, בטקסט שיכול להתפרש גם ככזה שעוסק בפרידה שלו מאשתו לאחר כ-13 שנות זוגיות. "הזאב עומד בפתח. עכשיו עדיף שתעצור את הנשימה ואל תסתכל למטה, בדפים של כתר הנייר שלך".
זה מעניין לראות את ליאם היום. מי שפעם נחשב לדוש הגדול בממלכה המאוחדת הוא היום מוזיקאי צנוע שיודע שכדי לזכות שוב במעמד שפעם היה כל כך רגיל לו - עליו לשחק משחק אחר. זה אומר לדבר יפה בראיונות, לבוא לקדם את האלבום החדש שלו בכל מקום, אפילו לנסוע במכונית עם ג'יימס קורדן ולשיר איתו - דבר שנשבע פעם לא לעשות. ליאם גלאגר של 2017 הוא לא זה של 94', גם לא זה של 2009 שהלך מכות עם אחיו לפני הופעה בפריז והתחרט על כך. זו לא זקנה, זו התבגרות, והיא הולמת אותו מאוד.
ליאם גלאגר הוא עדיין רוקסטאר בכל רמ"ח איבריו. סימנים ללהבה שבוערת מתחת עדיין שם (הוא בעצמו שר "אבל מתחת לעור שלי יש עוד אש"). הוא פשוט יודע מתי להרגיע אותה, שולט יותר בהגשת התכנים שלו וחכם מספיק כדי לבחור את המריבות שלו.
אם הרעיון של "As You Were" היה להזכיר לנו שהקול של אואזיס עדיין יכול להרגיש ולהישמע ממש כמו פעם, פלוס כמה שנים טובות של ניסיון והשלמה - אז המשימה הושלמה. ליאם גלאגר עשה את הבלתי ייאמן והוציא אלבום טוב, כמו שני אלבומי הסולו שהוציא אחיו עד כה. כעת אפשר לחכות לאלבום השלישי מבית נואל, שמדוגמיות קטנות שצפו ברשת, ניכר שילך לכיווני פסיכדליה אלקטרוניים.
אולי אם ליאם ינצח בקרב ויוציא הפעם את האלבום הטוב מבין השניים, משהו גם בנואל יתרכך והדיבורים על האיחוד הבלתי נמנע של אואזיס יצאו לפועל. עד אז נסתפק בעקיצות הדדיות בתקשורת ובשירי התקליט החדש, שמזכיר לאוהבי אואזיס ורוק בריטי בכלל, מה היה שם שמלכתחילה גרם לנו להתאהב בגלאגרים מלכתחילה, כפי שהיו אז.
