ביקורת סרט - "אנשים ומקומות": 5 כוכבים של עונג קולנועי
רגע לפני סוף השנה מצאנו את הסרט שזכה לציון המושלם. "אנשים ומקומות" מתאר את מסעם של הבמאית הוותיקה אנייס ורדה והאמן הצעיר JR ברחבי צרפת. יחד הם מצלמים את העוברים ושבים, מדביקים את דיוקניהם הענקיים במקומות מפתיעים, מחפשים את גודאר ומדברים על החיים ועל המוות. כמה פשוט - ככה יפה
בגיל 89 יוצאת הבמאית האגדית אנייס ורדה למה שהוא אולי המסע האחרון בחייה. מסע על פני דיוקנאות ונופים שמספק הרהור משעשע וחכם על אמנות, דימוי, מבט ועולם. וכן – בעיקר על בני אדם שפניהם מספרים סיפור שהוא אישי והיסטורי בעת ובעונה אחת.
"אנשים ומקומות" ("Visages, Villages") הוא מסה-תיעודית שייצרה ורדה יחד עם הצלם ואמן הרחוב הפריזאי הידוע רק בראשי התיבות של שמו – JR (שום קשר לנבל המיתולוגי של "דאלאס"). פרסומו העיקרי בא לו בזכות הדפסי הצילום הענקיים בשחור-לבן שהוא מדביק במקומות ציבוריים בלתי צפויים.
יחד הם משוטטים באזורים החקלאיים והכפריים של צרפת (מכאן שמו המקורי של הסרט), פוגשים בכורים קשישים, יצרני גבינות, פועלים חייכניים בבית חרושת, פעמונר, הומלס ססגוני, סוורים ונשותיהם, וסבתו בת ה-100 של JR, רשימה חלקית בלבד. על הדרך הם אף נתקלים בבונקר גרמני מתקופת מלחמת העולם השנייה שהופל מראש צוק אל החוף. אפילו פקח נעים סבר נקרה על דרכם, מסביר להם שעל מנת להעמיד פיגומים ולהדביק את תצלומי הענק יש צורך ברישיון - אבל גם הוא לא משבית את החגיגה.
וככה זה הולך: הקרונוע שבו השניים מתניידים הוא למעשה מעבדת צילום נודדת המצוידת במדפסת שמייצרת אותם תצלומים מונומנטליים המכסים קירות שלמים – בתים, אסמים, חומת בית חרושות ומכולות בנמל – ומתמזגים בצורה מופלאה עם הטקסטורה של המשטח עליו הם מודבקים. את האנשים שהם פוגשים הם מזמינים פנימה כדי להצטלם, ואז מעניקים להם את ההנאה לצפות בהדבקת דיוקנאותיהם המוגדלים.
ורדה היא מהדמויות המרכזיות בקרב קולנועני "הגדה השמאלית" בפריז שקדמו לגל החדש הצרפתי ופעלו במקביל לו (על הקבוצה הזו נימנו, בין היתר, אלן רנה, כריס מרקר וז'אק דמי שגם היה בעלה של ורדה), ואחת מיוצרות הסרטים הבודדות של הקולנוע האירופאי המודרניסטי. סרטה המפורסם ביותר הוא "קליאו מ-5 עד 7" (1962) העוקב בזמן אמת כמעט (אורכו של הסרט הוא רק שעה וחצי) אחר שעתיים בחייה של זמרת רוק מצליחה הממתינה להודעה רפואית דרמטית.
עוד ביקורות קולנוע:
"נקמה זרה": הצד העצוב של ג'קי צ'אן
"קו הדממה": עיבוד גרוע לסרט בינוני
"מז"ל טוב" - מוצר קלוקל שתוקפו פג
סרטה הנוכחי מהווה מעין המשך תמטי לשני פרקי "המלקטת והמלקטים" מ-2000 ו-2002, בהם תיעדה מפגשים אינטימיים עם כפריים ועירוניים שעוסקים במלאכת הליקוט בשדות ובאתרי ג'אנק, ול"חופים של אנייס" (2008) שהיה מסע מרגש במורד סמטת הזיכרונות של חייה. עתה היא, בשערה הדו-צבעי שהפך לסימן ההיכר שלה, ו-JR במשקפי השמש שאינו מסיר לעולם (גם לא בעת הביקור אצל סבתו), הופכים את המפגשים, ואת מעשה הצילום וההדבקה, להצהרה לא פומפוזית על מעמד הפועלים ההולך ונמוג, ועל זכותו של כל אדם להיות מושא של מבט אמנותי.
ואומנם, לכל אורך מסעם מבהירה ורדה שגודאר הוא האיש שעמו יש לה איזה חשבון פתוח. היא מבקרת את JR על התעקשותו שלא להסיר מעיניו את משקפי השמש שלו, ממש כמו גודאר הצעיר בשעתו. השניים אף משחזרים את סצינת הריצה בלובר המפורסמת מסרטו של גודאר "חבורה נפרדת" מ-1964 (שבה מנסים שלושת גיבוריו הצעירים לשבור את שיאו של אמריקאי אחד שחצה את המוזיאון בתשע דקות ו-45 שניות) – אך לא מדובר פה בדיוק ברגע של מחווה אוהבת.
מסעה של ורדה אל גודאר הוא גם מסע אל עברו של הקולנוע, אל אלוהיו, אל האב הגדול ואל מקור הגל החדש הצרפתי. האם ניתן להתייצב מול אלוהים? לצלם אותו ולהגדיל? נניח לצופים לגלות בעצמם, ולהתרגש מסצינה שבה מסכמת ורדה את אישיותו של גודאר בשתי מילים קולעות במיוחד, כמו גם מהמחווה הנהדרת שמציע JR.
"אנשים ומקומות", ממש כשמו, הוא סרט פשוט ומרגש. לא פעם גם מעלה חיוך רחב. זהו סרט-מסע המתנהל בצלו של המוות (ואכן, באחת הסצינות היפות בו מבקרת ורדה את קברו של הצלם המיתולוגי אנרי קרטייה-ברסון), והוא עוסק, בין היתר, בצילום כזיכרון והנצחה של פנים חולפות. קשה למצוא מילים כדי להעביר במדויק את התחושה שמייצר הסרט הזה. זהו קולנוע על צילום, תיעוד של היומיומי הנהפך ליצירת אמנות מונומנטלית-ציבורית. וזהו גם סרט שאם תתמסרו לו תזכו בחוויה קולנועית מעוררת התפעמות.
