כרמן ודון ג'ובאני תלויים על הקיר: תערוכה בהשראת האופרות הגדולות
אורי גרשט יצר וידאו בהשראת "חלום ליל קיץ", ביצירתו של דוד עדיקא "דון קרלו" הוא גבר פלסטיני, ואחת הדמויות מ"כרמן", על פי מיכל חלבין, היא פליט מסודן. כל אחד משבעת האומנים שמשתתפים בתערוכה "OPERART" בחר אופרה אחת ידועה, והעניק לה פרשנות משלו
דון קרלו הוא גבר פלסטיני, דון ז'וזה מ"כרמן" פליט סודני, ו"חלום ליל קיץ" מעולם לא הייתה רטובה יותר: שבעה אומנים ישראלים התכנסו בתערוכה החדשה "OPERART" שאוצרת נחמי גוטליב, ונתנו פרשנות משלהם לכל אחת מהאופרות שעתידות להציג בבית האופרה בעונה הקרובה.
בתערוכה שיזמה האופרה הישראלית, כל אחד מהאומנים - דוד עדיקא, אורי גרשט, גלעד אופיר, פבל וולברג, נעמי לשם, עדי ברנדה ומיכל חלבין - בחר את האופרה הקרובה לליבו, התעמק בטקסטים ובמוזיקה, וקיים מפגשים עם הצוות האומנותי של האופרה. לאחר מכן יצא לדרך והעניק פרשנות אישית ליצירה. התוצאה לפניכם.
אורי גרשט בחר ב"חלום ליל קיץ" מאת המלחין הבריטי בנג'מין בריטן על פי מחזהו של ויליאם שייקספיר. הווידאו נוצר בהשראת האירועים שקרו ביער המכושף. אוברון מלך הפיות מטפטף טיפת צוף של פרח קסום לעיניה של טטיאנה מלכת הפיות. טיפה אחת קטנה גורמת לשינוי בזיכרון, בתפיסה ובראייה, והסדר שהיה קיים עד כה הופך כאוטי. בסרטון נראית טיפה אחת של מים, שבתוכה נשקפים פניה של עלמה צעירה. ברגע שהטיפה נעלמת במים, היא מגיחה שוב אל האוויר כאילו מנסה להיחלץ מייעודה הבלתי נמנע.
דוד עדיקא בחר ב"דון קרלו" מאת ורדי. העבודה מתייחסת למערכה הראשונה, שבה אליזבת, בתו של מלך צרפת, מבטיחה כי נישואיה לדון קרלו יורש העצר הספרדי יביאו לסיום המלחמה. אלא שעם תום המלחמה מתבשרת אליזבת כי היא צריכה להינשא לאביו של דון קרלו, והבן נותר לקונן על מר גורלו. העבודה מורכבת מדיוקן כפול של גבר פלסטיני. שתי כתפיו מקועקעות. על כתף שמאל דיוקן של אום כולתום ועל כתף ימין דיוקן של פיירוז - שתי מלכות הזמר הערבי. האחת קלאסית המסמלת נאמנות לממסד ולשלטון, השנייה מחאתית ומייצגת את המאבק החברתי. כך, האופרה האירופאית הקלאסית מומרת לתמונת מצב מקומית.
גלעד אופיר בחר ב"דון ג'ובני" מאת מוצרט. עבודתו מתייחסת להתפרקות דמותו של דון ג'ובני, המצוי בהידרדרות תלולה. מדובר בגיבור החי למען תשוקתו, ומקדיש את כל קיומו לכיבוש נשים כהוכחה לגבריותו. הוא חף מכל רגש ושום הישג או כיבוש אינו מספק אותו. רק רגע לפני מותו הוא סוף סוף חש רגש כלשהו - פחד מוות. כאן דון ג'ובני מגיע לראשונה לתובנה משמעותית ולחיבור עם המציאות. ברגע המוות מתמזגים הקור של המוות ולהבות האש, וזה גם הרגע החותם את האופרה.
.jpg "עבודתו של עדי ברנדה, בהשראת לה בוהם")
עדי ברנדה בחר ב"לה בוהם": בעבודתו הוא מחבר בין מימי, גיבורת האופרה, לדמותה המיתית של מריה קאלאס, מלכת הדיוות האופראיות אשר סיימה את חייה בבדידות בפריז ויש האומרים כי מתה משיברון לב. בעבודה נוצר מפגש בין הדמות לבין התמוססותה אל תוך המשטח המחורר. מתוך כל השקעים וגווני האפור שבציור, מהדהד קולה העצוב של קאלאס.
.jpg "עבודתה של נעמי לשם, בהשראת דידו ואניאס")
נעמי לשם בחרה ב"דידו ואניאס" מאת המלחין האנגלי הנרי פרסל: אניאס הוא מהגיבורים המגנים על טרויה. לאחר נפילת טרויה הוא נמלט לקרתגו, שם הוא פוגש את מלכת קרתגו, דידו, שמתאהבת בו. אלא שאניאס נוטש אותה בגלל מחויבותו להקמת הממלכה הרומית. דידו שבורת הלב שמה קץ לחייה. בצילום מופיעים אישה וזאב. הזאב מסמל את הדמות הגברית הראשית. המגע ביניהם הוא מגע של פרידה והשלמה: הדמות הנשית נראית כמברכת את הזאב, והזאב, למרות היותו חיית טרף, מתמסר למגעה, כמעט מתביית, רגע לפני שהוא ממשיך הלאה.
.jpg "צילומו של פבל וולברג, בהשראת סיפורו של הצאר סלטן")
פבל וולברג מתייחס ל"סיפורו של הצאר סלטן" מאת ניקולאי רימסקי קורסקוב, על פי פואמה של פושקין:
זהו סיפור על קנאה בין שלוש אחיות וסיפור גאולתה של מלכת הברבור ממעשה כישוף. העבודה צולמה במריאנקה שבאוקראינה, שם גילה וולברג את פסל הברבור עם הכתר על ראשו -הלקוח מתוך פואמה של פושקין ומוכר לוולברג מילדותו המוקדמת. הפסל העשוי מצמיגי מכוניות ממוקם בחזית בית שפוצץ וננטש.
התערוכה תיפתח ב-2 בנובמבר ותציג בגלריה נגא לאומנות עכשווית בתל אביב עד ל-12 בנובמבר. מיד לאחר מכן תוצג באכסדרת בית האופרה לאורך כל העונה.
