"מיינד האנטר": להיכנס לראש של רוצח סדרתי ולהרגיש נינוח
הסדרה החדשה של דיוויד פינצ'ר ("שבעה חטאים", "מועדון קרב") עוסקת בשני סוכני אף-בי-איי שחוקרים רוצחים סדרתיים בתקווה שהתובנות יסייעו לפתירת פשעים נוספים. התוצאה: קרה, שכלתנית, משוחקת היטב אבל לא מצליחה לסחוף
האובססיה של הקולנוע והטלוויזיה לרוצחים, בעיקר סדרתיים, נמצאת בגאות שקיצה אינו נראה באופק. כדי לחדש נעזרים בהסלמת האלימות ומשנים פרספקטיבה. כך קיבלנו את הצבת הרוצח במרכז כאנטי־גיבור ('דקסטר', 'חניבעל'), חקירת הדינמיקה החברתית בקהילה אחוזת אימה ('ברודצ'רץ''), הדגשת הדמיון בין הכאוס בנפשו של החוקר לזה של הרוצח ('דה פול') וכמובן שיתוף הפעולה השברירי בין רוצחים לסוכני אכיפת החוק ('שתיקת הכבשים', 'לותר'). התפתחות דרמות האיכות עם העלילה העונתית עודדה את דחיקת העיסוק ב"מה קרה" לטובת ה"למה?" המעמיק יותר.
גם 'מיינד האנטר' שעלתה בנטפליקס לפני שבוע מתעניינת ב"למה". במרכזה שני סוכני אף־בי־איי שמתחילים כמעט במקרה לראיין עבריינים אלימים מאחורי סורגים בתקווה שהתובנות יסייעו להתמודד עם רוצחים שעד אז היו בגדר נעלם: חבולים נפשית, מעורפלי מניע, טקסיים ושוחרי אלימות תיאטרלית מצמררת. האחד, הולדן פורד (ג'ונתן גרוף מ'לוקינג'), צעיר, חנון אידיאליסט, והשני הוא ביל טנץ' (הולט מקקלאני), מבוגר יותר, משופשף וכמובן מפוכח ונרגן. את הסדרה מפיק (וגם ביים ארבעה פרקים) דיוויד פינצ'ר, הבמאי מאחורי קלאסיקות רצח כמו 'זודיאק' ו'שבעה חטאים' (וכמובן 'מועדון קרב') והאיש שאם זה היה תלוי בו, ראשים כרותים היו מגיעים בתוך ביצי קינדר.
שתי הסדרות נהנות לשקף את הפחד של מוסדות מאובנים מהרמת המכסה מעל התודעה האנושית על נפתוליה המיניים, היצריים, האפלים. בשתיהן נלחמים הגיבורים עבור הזכות להסתקרן, פועלים בניגוד לנהלים, מבינים תוך כדי תנועה עד כמה מהפכני המחקר שבו פצחו, ממציאים יש מאין את הז'רגון המקצועי (הסוכן טנץ' טובע את המונח 'רוצח סדרתי' עמוק בתוך העונה) ומשלמים את המחיר: בלבול, תסכול, הוקעה, רדיפה, היבריס, אובדן שליטה. ב'סקס של מאסטרס' מאיימות ההתחסדות והצביעות לחסל מחקר במיניות - לעזאזל עם שני הסוטים האלה, מאסטרס וג'ונסון שמבקשים מנבדקות לאונן עם ויברטור שבקצהו מצלמה. הסדרה של פינצ'ר מצליחה להראות את האבסורד שבעמדת הממסד ביתר שאת: הבוס של פורד וטנץ' מסביר להם שהאף־בי־איי לא מכיר בכלל בגישה של מניעת פשיעה עוד לפני התרחשותה. הוא גם נחרד מהסתחבקות עם רוצחים ואנסים ומהניסיון לתהות אחר הסטיות המיניות והטראומות שלהם - כאילו האמפתיה שעלולה להתגנב תמוטט את עצם ההבחנה בין בני אור לבני חושך.
למרות תצוגות משחק מעולות (מקקלאני, אנה טורב כפרופסורית מרשימה שחוברת לצמד, קמרון בריטון כרוצח עב בשר ורך דיבור בשם אד קמפר), הלוק הפינצ'רי והזווית המוצלחת, 'מיינד האנטר' לא סוחפת. הדיאלוגים תיאטרליים (יוצריה וכותביה מגיעים מהתיאטרון) ולא תמיד אמינים (מי מאיתנו לא סיכם את משנתו של הסוציולוג דורקהיים באמצע הופעת פאנק?). לגרוף יש הבעה אטומה וכריזמה דלה. אין, מעבר לקלישאות "אלו זמנים משונים", ניסיון מקורי להבין למה דווקא בתקופה ההיא שיגשגו רוצחים סדרתיים במאותיהם. אפילו הפתיח מאכזב, עם הפטיש העייף של דרמות תקופתיות למכשירי וינטג', הפעם טייפ סלילים. ויותר מהכל, היא נעדרת תחושת דחיפות. הצמד חוקר את הרוצחים ובמקביל פותר פשעים שנקרים על דרכו, אבל אין שם מרעום עם טיימר שיכניס תחושת סכנה ברורה ומיידית והסדרה משייטת קדימה כמעט בנינוחות, עניין מעט משונה בסדרה שבה כורתים כל מיני איברים. התוצאה היא דרמה שמצליחה ליצור עניין רב, גם אם מותירה את הצופה נטול ולו טיפה אחת של זיעה קרה.
הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
