בלבה חומה: נעמי שמר שלא הכרתם

ישראל החדשה נולדה בה' באייר תשכ"ז, יום העצמאות ה־19 למדינה הישנה, ימי ההמתנה למלחמת ששת הימים. בישיבת מרכז הרב נשא הרב קוק את 'מזמור י"ט' המפורסם שלו. "איפה חברון שלנו? איפה שכם? איפה יריחו?" זעק, במה שנתפס כנבואה שהנה זמן קצר אחר כך התגשמה בכיבוש המקומות, ואז הקמת גוש אמונים ומפעל ההתנחלות. באותה שעה בדיוק, ובמרחק 600 מטר, בבנייני האומה, השמיעה שולי נתן לראשונה את 'ירושלים של זהב'. המנונה של נעמי שמר. יש האומרים שהשיר דירבן את צה"ל ומפקדיו להגיע, לאחר שלושה שבועות ושישה ימים, גם אל הר הבית. ואל המקום שאנו נמצאים בו עד היום.

דיוקנו של יעקב שבתאי הוטבע בשעתו, שלא מרצונו, בכרזת בחירות של תנועת התחיה. נעמי שמר נענתה בחדווה למעמדה כנערת הפוסטר של התחיה הניאו־יהודית של הימין הישראלי. כמו הרב קוק, היא הנביא עם הבשורה, חמורו של משיח; והרבה יותר מהרב קוק, שמר - אישה, חילונית, בת קבוצת כנרת בכבודה ובעצמה - היא ההוכחה הניצחת כי תנועת ההתנחלות היא ההמשך הישיר של החלוצים, התנועה הקיבוצית והמפעל הציוני. דין דגניה א' כדין תקוע ב' כדין רמת אביב ג'. "לו היה לנו אלוהים, היינו באים אליו בתביעה", היא מצוטטת בספר. ציטוט שמעלה בזיכרון את האמירה הידועה של פרופ' רז־קרקוצקין: "אין אלוהים - אבל הוא הבטיח לנו את הארץ".

ביוגרפיה גדושה בפרטים, תוך נימה לא מוסתרת ולא מזיקה של חיבה לגיבורה

הביוגרפיה המקיפה מאוד שלה, שכתב מוטי זעירא, נקראת "על הדבש ועל העוקץ". בחירה מודעת בשיר המזוהה ביותר, פרטי דווקא, ובו הפסוק "אל נא תעקור נטוע", שהפך להמנון המתנגדים לכל נסיגה. אבל אין לעשות את הטעות, שנעשתה גם עם שמר בשלהי חייה, ולהכתימו בתווית כתומה. הספר מומלץ מאוד לכל, גדוש פרטים, תוך נימה לא מוסתרת ולא מזיקה של חיבה לגיבורה.

שמר היא בלא עוררין הפזמונאית הגדולה בתולדות המדינה. את הלחנים שלה אפשר לדחוק לצד לרגע (מבלי לפגוע במלודיות יפהפיות כמו "פגישה לאין קץ" או "העיר באפור"): שמר המציאה את ההוויה הישראלית. אם מישהו מבקש לבחון את ההשפעה האדירה של התנועה הקיבוצית, ומחלותיה, בעיצוב פני החברה שלנו - מוטב שיתחיל בה. מורת הנגינה בכנרת, שהנחילה את שירי הילדים שלה, מרביתם נאיביים בעצם, לעם שלם. הצבריות הקופצנית של "היי טירליי", "הדרך ארוכה היא ורבה", "אנו הולכים בדרך"; מיתיזציה של כל רגב אדמה, כל כלנית וכרכום, "שם הרי גולן", "כנרת שלי", "לשיר זה כמו להיות ירדן", מלילה בחוף אכזיב לתות שדה מרמת־השרון, ומחורשת האקליפטוס לעיר לבנה. שמר ציירה גלויות נוף של החיים הישראליים האידיליים לצורותיהם - שיירת הרוכבים, אהבת פועלי הבניין או שיר השוק - והכניסה בגאון לפופ הישראלי את הסולם המאז'ורי, העליז, המנצח, הפשטני, הכובש, על פני הסולם המינורי, המורכב, החלש, הגלותי. שמר היא מפעל חיים כביר של נורמליות מחויכת, יש לי יום־יום חג, שירים עבור אנשים טובים באמצע הדרך.

מפעל חיים כביר של נורמליות מחויכת וגם דמות מסוכסכת. שמר בהופעה ב-1990(צילום רפרודוקציה: מיכאל קרמר)

אלא שכל זה הגיע מידי אדם מאוד מסוכסך, וממש לא מאמצע הדרך, כפי שהספר מגלה־מקלף טיפין־טיפין. נסיכה מהולדתה, שכישרונה מחלץ אותה מהמלחמה, מעמיד אותה מעל חבריה ומעל האתוס כולו (לימים אף סירבה להופיע בפני התנועה הקיבוצית, כי התעריף שלה היה כפול מהמקובל). אמנית השפה, בעלת חוש הומור וחברה נהדרת, חולמנית, ילדותית, אגואיסטית, קפריזית, תאוותנית, נהנתנית, חובבת אופנה ואוכל משובח ("תנו לנו לחם וזיתים". נו); מי שמכירה בערך עצמה ונעזרת בו, רגישה מאוד למראה שלה, קנאית למעמדה. תמונת מראה של אמה הדיכאונית והנוקשה שכפתה עליה את הייעוד, כמו החזון הקיבוצי והמדינה החדשה. ושמר, בתורה, כפתה עלינו את הייעוד הלאומי, ממשטרת את הישראליות, כשם שחיפשה בקפידה - וכמובן מצאה - שם חיבה מתאים לבתה בטרם תיוולד, או את בעלה השני בטרם היותו.

אבל לכל זה יש מחיר גדול, כמובן. "מיטב השיר - כזבו", כתב ר' משה אבן עזרא, ושמר הייתה אלופת הכזב, מי שלמשל לא אהבה לטייל - אבל איזה נופים ציירה לנו. הביוגרפיה, בדרכה המדודה, מגלה את המקומות שבהם הכזב נפרם, והאמת החלה לחבוט ביוצרת. לא קל לאדם שכל שיר שני שלו הופך לקאנון, לקבל ביקורת, לעיתים אכזרית מאוד; ולא קלה ההתמודדות עם המציאות: מאמירתה הגולדאית ש"אין עם פלסטיני", דרך המשפט האומלל "כיכר השוק ריקה" וגילוי הפלגיאט ב"ירושלים של זהב", ועד החזרת "היאחזות הנח"ל בסיני" הפיקטיבית. זו, עם "שירי רחל וכוכבים בחוץ" על המדפים - ובמשתמע לצידם, גם שירי נעמי שמר - הייתה ונמוגה. הלאום חולה, אמרה בקול גדול שמר; ולעצמה הוסיפה, תוך הסתגרות בביתה - והרי הלאום החולה הוא אני.

הביוגרפיה של זעירא מפורטת להפליא, לא פוסחת על תחנה, הדורה ומליצית לפרקים בסגנונה, מתונה מאוד ו"אובייקטיבית" עד כמה שניתן. היא נעדרת עיסוק נרחב במרבית השירים עצמם, וכמעט אינה מתיימרת להציע תובנות פסיכולוגיות, חברתיות, פוליטיות שונות מן המקובל (כמו כמה מאלה שהוצעו כאן). את אלה יתבקש הקורא לעשות בעצמו. וניתן רק לשער מה היה עושה ביוגרף רבע־מרושע־צהבהב בכמה מהעניינים הנזכרים (נבואת האימים שהתגשמה על "שנינו מאותו הכפר"; סקס ומיניות שבלי ספק היו שם; ניתוח קוסמטי בפריז; טיסה פרטית להופעה בפני חיילים, כמה רגעים לאחר שהטייס שלה נהרג; היחס האוריינטליסטי ל"קוסקוס", לתרבות המזרחית בכלל, ולחיים משה כפועל במה בפרט). כי אנחנו לא בצהוב, אנחנו הרי בזהב ובדבש. והעוקץ? הוא חבוי מתחת, למיטיבי קריאה.

על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר - סיפור חיים, מוטי זעירא, כתר, 500 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".