ספר המתח שיתאמץ ללמד אתכם שיעור בהתנשאות
"אל תוך המים" יכול היה להיות מותחן מהנה כמו "הבחורה על הרכבת", אם פולה הוקינס לא הייתה מתעקשת לדחוף לראשו של הקורא מסרים ברורים כל כך ולחטוא בדידקטיות מתנשאת
מיליון עותקים שנמכרו מ"הבחורה על הרכבת" הפכו את פולה הוקינס לזהב מו"לי. הביקורות הנלהבות סימנו אותה ככותבת מבטיחה. השילוב בין כמות לאיכות פיתח ציפיות גדולות לקראת היצירה הבאה של הבריטית ילידת זימבבואה. "אל תוך המים" יצא באנגלית במאי האחרון וזינק מיד לראשן של שלל רשימות רבי מכר, כך שמבחינת כמות אפשר להניח שהמצב טוב מאוד. האיכות, לעומת זאת, היא עניין קצת יותר מורכב.
"אל תוך המים" מבוסס על נוסחה מוכרת היטב: מוות בעיירה - וקופת השרצים שהוא פותח. בכפר קטן בצפון אנגליה נמשית עוד גופה מהנהר. הפעם זו גופתה של נל אבוט, שגדלה בכפר וחזרה אליו כמה שנים קודם לכן. נל התמסרה לפרויקט שעורר מחלוקת בקרב המקומיים: סקירת תולדות הנשים שהנהר גבה את חייהן החל במאה ה־17, עם הטבעתה של נערה שעסקה בכשפים, ועד 2015, עם התאבדות לכאורה של מתבגרת, החברה הכי טובה של הבת של נל. מדוע קפצה נל אל מותה? אולי בכלל נרצחה? מי מבין הרבים שלא חיבבו אותה היה מסוגל לעשות את זה? האם זה קשור לגוויות קודמות בהיסטוריה? סימני השאלה רק הולכים ומתרבים, והניסיונות למצוא תשובות יעלו שאלות קשות נוספות בהקשרים רחבים יותר. טראומות שהודחקו יוצפו, סודות כמוסים יתגלו. דבר לא יישאר כשהיה.
בדומה ל"הבחורה על הרכבת", הסיפור נבנה ומתקדם באמצעות תנועה בין כמה תודעות. בניגוד ל"הבחורה על הרכבת", שם הסתפקה הוקינס בקולן של שלוש דמויות, כאן היא מדלגת בין לא פחות מעשר - גברים ונשים במנעד רחב של גיל - ומשתמשת בגוף ראשון ובגוף שלישי. אל העשירייה המגוונת מצטרפים טקסטים מהפרויקט של נל המנוחה, שאותם כתבה מתוך התודעות של הגיבורות שלה - הנשים שמתו בנהר. דרך אותן נשים, שחיו בתקופות שונות, מתקבל מסע בזמן, וכך גם דרך אחותה הקטנה של נל, שזיכרונה המתעורר בהווה משגר אותה אל הניינטיז, אל אירוע טראומטי בילדות. נשמע מפותל? על הנייר זה מפותל אפילו יותר, וגם עמוס ופרום בקצוות.
אבל זאת לא הבעיה הכי מהותית בספר. מהותי הרבה יותר הוא החסך בדמויות איתנות. הוקינס לא מצליחה להעמיד ולו דמות אחת שאפשר להיאחז בה, להרגיש את ראשה רוחש ואת ליבה פועם - מישהי כמו רייצ'ל, האלכוהוליסטית העצובה מהלהיט הקודם. ב"אל תוך המים" הדמויות מצייתות לסכמות: האחות הגדולה היפה ושוברת המוסכמות, האחות הקטנה והשמנה שהפכה לרזה מאוד־מאוד, הבת הטינאייג'רית עם האטיטיוד, הבחור הטוב שיתברר שמעד, האבא הזקן והמיזוגן שלו, הנער הכי שווה בבית הספר שהפך למוסכניק דוחה, השוטרת האאוטסיידרית שהוגלתה מלונדון ועוד נגלה למה, האישה עם הכוחות העל־טבעיים לכאורה שמתאפיינת במראה גותי. במקום להתפתח לאורך הספר בצורה מקורית, הן הולכות ומתקרבות לאזור העצלני של סטריאוטיפים. לא פעם הדברים שעולים להן בראש ויוצאים להן מהפה הם קלישאות של ייצוגים טלוויזיוניים וקולנועיים. "אתה לא יודע איך זה להיות מישהי שנראית כמוני", אומרת הטינאייג'רית החתיכית.
גם זאת לא הבעיה הכי גדולה ב"אל תוך המים", ואפילו הרפרנסים התרבותיים הגסים הם משהו שאפשר למחול עליו (אופליה, Down By The Water של פי־ג'יי הארווי - שיר על אמא שמטביעה את בתה). בסך הכל, למרות הבאגים, הספר קריא מאוד ומותח למדי. יש בו גם מסר חיובי של העצמה נשית. הוקינס זורעת אותו לאורך העלילה,
דרך אופי ההתרחשויות והתגובות השונות אליהן, דרך הניגודים בין הדמויות. אבל זה לא מספיק לה, ובעמודים האחרונים היא הולמת. "אני לא מבינה אנשים כמוך, שתמיד בוחרים להאשים את האישה", מתריסה הבת הדעתנית של נל בפני דודתה. "אם שני אנשים עושים משהו לא בסדר, ואחד מהם הוא בחורה, אז זו בטח אשמתה, נכון?" "המקום שהיא העלתה באוב", מסביר הדובר האחרון בספר את הפרויקט של נל, הוא "מקום של נשים נרדפות, אומללות וחריגות שנפלו קורבן לצווים פטריארכליים".
וזאת ה־בעיה של "אל תוך המים". הדחיפה של מסר אל הגרון. הדידקטיות. ההתנשאות על האינטליגנציה הבסיסית של הקוראים, ועוד אחרי שהבליגו על לא מעט מקרים של רישול. במסגרת האחווה הנשית, הנה מסר לפולה הוקינס: אחותי, ביאסת.
"אל תוך המים", פולה הוקינס, מאנגלית: דפנה לוי, כתר, 363 עמודים
הביקורת התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
