ספרות עתידנית: יואב בלום מייצג דור שכותב מדע בדיוני אחר

"הקבוע היחידי" מתאר מציאות שבה הנפש האנושית אינה תלויה בגוף אחד, אלא מסוגלת לשוטט, לקפוץ, לתייר בין גופות וחיים של בני אדם אחרים. אבל העולם שיואב בלום מציג בספרו - שזכה לאחרונה בפרס גפן לספרות מד"ב ופנטזיה ישראלית - לא ממחיש מציאות משיחית, מיסטית, פלאית, אלא מצייר עולם כמעט זהה לעולמנו, שסובב סביב עיקרון מסחרי־טכנולוגי מועצם. אנחנו עדיין תלויים בתקשורת אלקטרונית, בניתוחים פלסטיים, בהפריה מלאכותית, בפילטרים באינסטגרם, כדי להתגבר על מכשולים של מרחב וקיום גופני. אבל בספר, החוויה הצרכנית היומיומית של תושבי העולם המערבי מאפשרת להם לטייל בעולם, לבגוד, להרוג, להתאוורר מגופם החולה. להיכנס לעורו של אחר באופן אינסטרומנטלי. להפוך למשל לשיכור מקצועי, ליהנות מהבאזז האלכוהולי לשעה קלה - ואז לחזור לסלון, לגוף המקורי, ללא תופעות לוואי, ללא ריח עשן בשיער.

שם הספר, עם הארומה המתמטית־פיזיקלית שלו, הוא מחווה לגיבור, המספר, שנשאר כלוא בגופו, בניגוד לשאר האנושות. טכנולוגיית החילופים פשוט לא תקפה לגביו. הבחירה בגיבור כזה היא צעד יעיל וכמעט מתבקש: בלום משתמש בדמותו כמתווך מובהק, כמדריך סיורים, שעדיין חולק במהותו דמיון עקרוני עם הקוראים. כמי שלא חווה ביקור בגוף אחר, הוא נמצא בעמדת למידה, ולחלופין, הוא צריך להסביר את עצמו לזולת, להציג ולהדגים את מה שהופך אותו לשונה וכביכול פגום ("תסמונת הנפש היציבה", הוא מכנה את מצבו בחיוך).

גישה נונשלנטית, נגיעה חטיפית בשאלות עקרוניות. בלום(צילום: אריק סולטן)

אבל הדמות הזאת מתפקדת גם כסוג נוסף של חונך: הספר פונה כמעט במפורש לקוראים צעירים, מרגיל אותם לצרוך באופן ספרותי עולם סיפורי מהסוג שהם מכירים מהטלוויזיה ומהקולנוע. התפקיד המתווך של הגיבור מתעצם נוכח השילוב שנבנה בספר בין סיפור בלשי וספרות התבגרות. בלום, ש"הקבוע היחידי" הוא ספרו השלישי, לא מהסס להחצין את הקשר בין הגיבור לנוסחאות עלילתיות ודרמטיות מוכרות מסדרות וסרטים - כולל הדימוי המרכזי של "צמיד התחלפות". "עכשיו הוא ישב שם, כמו בפילם נואר ישן", מבהיר למשל הספר לקוראים מנומנמים את הקשר בין הקריינות העצמית המשועשעת של הגיבור למסורת סרטי בלש.

הספר מחולק לשלושה חלקים. הראשון, הארוך והמרכזי, מבסס את הרושם של ספר קליל, נעים, טיפה לעוס. פופקורן מתוק בשקית. סגנון הדיבור והמסירה שאופייני לגיבור המספר בראשית הסיפור מבטא מין הסתחבקות לא גסה, שיתוף פעולה לא תובעני בין הספר וקוראיו. המרדפים, הכדורים השורקים, הקנוניות המסחריות־טכנולוגיות מתוארים בלשון עבר מחויכת שמבהירה שהכל עומד להסתיים בשלום. יש משהו כמעט מרשים בגישה הנונשלנטית של הספר ביחס לעצמו, בנגיעה החטיפית בשאלות העקרוניות שבהן הוא נוגע: היחס הפילוסופי בין גוף ונפש; הדימוי של מחיקת הזהות האישית בעולם ביומטרי; הגעגוע הנואש לעובדה יציבה שאפשר להיצמד אליה - בעידן של חדשות מזויפות ונשיאי אימפריות שהגיחו מתוכניות מציאות בטלוויזיה.

געגוע נואש לעובדה יציבה שאפשר להיצמד אליה בעידן של חדשות מזויפות

שני החלקים הבאים בספר סוטים מהקו הקליל והבלתי יומרני, ומנצלים באופן ספרותי את הדימוי של החלפת נפש בגוף. בלום נפרד בהדרגה מהעמדה הידידותית־חונכת שמאפיינת את הגיבור, ומעמיק קצת את האופן שבו ביוגרפיה ואישיות מתעצבים במרחב הספר. החלק השני עובר לפסים מובהקים יותר של מותחן, שעדיין משולב בסיפור על התבגרות והתוודעות עצמית, מהולים בחייכנות דו־כיוונית: כלפי הדמות המתבגרת, כלפי הקוראים כמתבגרים בפועל, או כמי שנזכרים בהתבגרותם. בעיניי, זה החלק המרענן והחיוני יותר בספר. כאן גם מתממשת הציפייה המובנית מספרות שמתבססת על תרגיל בדמיון מודרך: סטייה מהתלם, שבירת מוסכמות פנימית שהספר ביסס. המהלך הזה מוסיף עניין לקריאה, אבל גם כאן מורגש הרצון להיצמד אל הקונבנציונלי והמוכתב, כאילו בלום מלמד את הקורא: ככה עושים את זה, ככה נראה תמרון ספרותי.

החלק החותם את הספר, למעשה אפילוג קצר, מוותר לחלוטין על הנימה המחויכת. לבלום יש עוד הרבה ללמוד מהסופר הישראלי הממוצע איך לגלוש להטפות, לתובנות פסיכולוגיות שמרניות - אבל גם הוא מקנח במין מוסר השכל, עטוף במראות חורבן וטלטלה היסטורית ("העובדה שהנפש יכלה להסתכל החוצה דרך כמה זוגות עיניים, לא גרמה לה להבין את עצמה טוב יותר. זו עדיין הייתה קופסה שחורה ומעורפלת, אלא שעכשיו היא קפצה בין גופים שונים").

הסטייה הזאת לעמדת מדריך נוער היא לא אסון גדול. גם ברגעים הפדגוגיים שלו, "הקבוע היחידי" לא מעורר מבוכה; אף שיש משהו קצת מצחיק ביחס בין

 התובנה הכמעט צעצועית לגבי מסתרי הנפש שאליה הוא חותר ובין הנטייה שלו לסגור את הקצוות, להרגיע כל פחד מאי־סדר או בחישה בקרביים המדממים. אבל בתוך כל זה מציצה הבטחה לגבי דור מתעצב של כותבים ישראלים שינצלו בצורה עזה ופחות ייצוגית את הכלים שאופייניים לספרות מד"ב פופולרית לחקר התודעה האנושית. שלא יצטרכו לחנך ולבדר בזהירות את הקוראים שלהם - אלא יצללו בביטחון לעומק היריעה.

"הקבוע היחידי", יואב בלום, כתר, 376 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".