עמי סמולרצ'יק: "אחרי 20 שנה של קומדיות, להגיע לקאן היה טריפ"
השחקן הקומי עמי סמולרצ'יק מעולם לא חלם להגיע לקאן ובטח שלא לזכות בפרס אופיר על תפקידו ב"פיגומים". "רק רציתי לעשות תפקיד דרמטי", הוא מספר ל-ynet, וחושף שלהבדיל משחקנים אחרים, הוא דווקא מפחד לעבוד כל החיים. העיקר שהוא משלים עם העובדה שעד המוות יצעקו לו ברחוב משפטים מ"מבצע סבתא". ריאיון
הקומדיה ליוותה את סמולרצ'יק לאורך כל חייו המקצועיים. עוד מימי "פלורנטין", שם לוהק כגנן תמהוני וחנון, ועד "סברי מרנן", שם מגלם טמבל שנוהג לחטוף מכות מעיתון מגולגל בידיו של יהורם גאון. גם בתיאטרון הבימה, שבו הוא משחק באופן קבוע, תמצאו אותו בדרך כלל בתפקיד הסייד-קיק הקומי. אבל אם ציפיתם למצוא מישהו שזורק פאנצ'ים ודואג שכולם יחייכו סביבו במציאות, טעיתם. לסמלורצ'יק עצמו, כבר אין חשק לספר בדיחות. "האמת, הצורך להצחיק כבר לא קיים אצלי באינסטינקט. לפני המון שנים היה לי מופע קומי וחשבתי לעצמי 'אולי אעשה משהו כזה שוב', אבל פתאום שמתי לב שכבר לא כל כך מעניין אותי לעמוד ולהצחיק".
"לא היה שום דבר יוצא דופן באודישן הזה", נזכר סמולרצ'יק. "הגעתי עם שתי סצנות, לא הכרתי את כל הסיפור ולא ידעתי את עומקה של הדמות. יצאתי מהאודישן והמשכתי הלאה, אני גם זוכר שכשהתקבלתי לא קפצתי משמחה. רק אחרי שקראתי את התסריט ואהבתי אותו אמרתי לעצמי 'אוקי, קיבלתי תפקיד בסרט מאוד יפה', לאט לאט חלחל מה זה הולך להיות והבנתי את האתגר המשחקי שלי".
"בגדול זו אותה עבודה. אבל כשעושים קולנוע עם מצלמה אחת ועובדים שעה וחצי על רגע של 20 שניות - יש יותר התגייסות פנימית. כל שורה בפיצ'ר מקבלת יותר משמעות וצריך לדייק".
תפקידים כאלה יותר מעניינים אותך?
"תמיד רציתי לעשות יותר דרמה. כשלקחתי את התפקיד אמרתי לעצמי שאם אצליח לעשות אותו טוב אולי זה יפתח אותי לאנשים שאני לא מצליח להגיע אליהם באופן רגיל ויחשוף אותי למלהקים שיראו אותי בזווית אחרת. זה גם כיף לעשות קולנוע, כשאתה מגיע ליום צילומים יש לך פרפרים בבטן".
את הסרט ביים מתן יאיר, שהיה בעצמו מורה לספרות בתיכון. כל התלמידים שמשחקים בסרט היו תלמידים שלו לשעבר. "נפגשתי עם מתן בפעם הראשונה בבית קפה לדבר על התסריט. מראש הייתי מבסוט כי קיבלתי תפקיד גדול בדרמה וגם זיהיתי שיש פה פוטנציאל לסרט איכותי, מה שעוד לא יצא לי לעשות. ואז ראיתי אותו יושב עם כוס תה ולימון, מדבר בשקט, מן משורר כזה. ואני חושב לעצמי 'איך הוא ירים ככה סט? ועוד עם חבר'ה מופרעים שהם לא שחקנים מקצועיים, איך הם יקשיבו לו?', בחזרה הראשונה הכול התהפך - הם הקשיבו לו כמו איזה גנרל. הוא היה מדהים".
עלילת הסרט מגוללת את סיפורו של אשר, תלמיד בעייתי וחצוף שאביו (יעקב כהן) שואף שימשיך את דרכו במפעל הפיגומים המשפחתי. רמי לעומת זאת, דווקא מנסה להפיח תקווה בתלמידים ולכוון אותם לעתיד אחר.
"לאף אחד מהתלמידים לא היה מושג איך נראה סט של צילומים", מספר סמולרצ'יק על החוויות מהסט הייחודי. "מהר מאוד הם הבינו שיש לחץ וקלטו שזה אפילו יותר קשה מלימודים כי אי אפשר ללכת לשירותים באמצע הצילום. אחרי עשר שעות צילומים ביום הראשון הם היו בהלם. כשאני מסתכל על זה מהצד לפעמים אני שוכח עד כמה משחק זה מקצוע".
מלבד התלמידים חסרי הניסיון, מי שבאמת גונב את ההצגה בסרט הוא הגיבור, אשר לקס (22), שבעצמו מעולם לא עמד מול מצלמה. בנוכחות ועוצמה מפתיעה לנער צעיר, הוא מצליח לגעת ולרגש בכל מי שצופה בסרט, וקשה להאמין שמדובר במישהו שבחייו האמיתיים לא נגע בעולם המשחק.
"הוא בא עם הרבה שאלות והיה מאוד קשוב למה שקורה. הוא היה בתוך זה מאה אחוז. לא היה לי חשש, זה לא שבאתי לעבוד עם בן אדם מוגבל. בתור שחקן עדיף לי לעבוד עם פרטנר מלא בסקרנות ולא עם מישהו שרק דואג לזווית שלו".
אתה חושב שהוא ימשיך במקצוע?
"אני לא יודע. יהיה לו קשה בתחרות מול שחקנים שעכשיו סיימו בית ספר והם להוטים מזה מגיל 16 ומשננים טקסטים כל היום. ההתחלה שלו טובה, אבל עכשיו הכול תלוי בחריצות שלו ובנכונות שלו ללמוד ולהתפתח. הוא בר מזל, יש מעטים כאלה שבונים עליהם וכותבים עליהם סרט שלם.
"בסופו של דבר זה מקצוע. הרבה אנשים חושבים שזו לא בעיה, היום כולם חושבים שהם יכולים לעשות הכול - לרקוד, לשיר, לכתוב… אבל זה לא באמת ככה. זה הרוב עבודה קשה ויומיומית".
המסע שסמולרצ'יק התחיל עם הסרט הביא אותו למחוזות שמעולם לא דמיין שיגיע אליהם. אחד מהם היה פסטיבל קאן האחרון, אליו נסע ביחד עם אשתו חיה, מעצבת אופנה. "זה היה סוג של טריפ, כאילו אתה במסיבת טבע עם LSD. אתה עושה פאוזה מהכול, מהילדים ומהיומיום הסיזיפי והשגרתי. אחרי עשרים שנה שאני עושה קומדיה אחרי קומדיה, הרי סרטים קומיים בדרך כלל לא מגיעים למקומות האלה".
ואיך הייתה החזרה למציאות?
"אתה חוזר ויש לך כמה ימים שבהם אתה חושב 'מה אני עושה פה? העולם שלי שם'. פתאום קינאתי בכל הכוכבים הענקיים האלה שראיתי שם שאלה החיים שלהם. זה עושר כספי ועושר של יצירות - בשום צורה אין לזה קשר לחיים שלי. בארץ זה הפוך - עובדים כל הזמן, ואחת לכמה שנים יש לך מזל לקחת חלק במשהו גדול. זה לא חייב להיות קאן, עכשיו חזרתי מברלין עם ההצגה של הבימה 'לבד בברלין' - זו הייתה חוויה מדהימה, מהרגעים הבודדים שהתיאטרון גובר על מדיות אחרות, אבל זה נדיר".
אתה מרגיש שהרבה פעמים אתה עושה סתם תפקידים?
"ברור, בטח. יש פה מעט מאוד אנשים שאני מכיר שיכולים להרשות לעצמם לברור. עם השנים למדתי לעשות את זה יותר בקלות".
התפקיד כאמור גם זיכה אותו בפרס אופיר לשחקן משנה. "לא ישר רציתי לקחת את הגביע, בהתחלה הסתפקתי במועמדות. רק בשלב מסויים הבנתי כמה אני רוצה את הפרס אצלי. נדמה לי שזה כמו עם קאן, רק כשאני רואה את החלום אני מתחיל לחלום.
"הבן הגדול שלי (9) נשאר ער לצפות בטקס בטלוויזיה. הבנתי שכשזכיתי הוא היה בטירוף וצעק בכל הבית, רק אחרי ששמעתי את זה קלטתי מה זה בשבילו - הוא בטח הרגיש את ההתרגשות והלחץ בבית והבין שיש פה פרס - ילדים הרי כל הזמן עושים תחרות. הייתי צריך להסביר לו שזה לא הפרס אלא הדרך, אבל יש מצב שזה יהיה זיכרון מאוד חזק אצלו, אני לא יודע".
עד כמה המרדף אחר העבודה הבאה מעייף?
"היום המרדף שלי קצת שונה. אני מסתכל על חבר'ה צעירים, דור חדש כזה של שחקנים, ואני מבין שאף פעם לא היה לי את הדרייב הזה, תמיד היה לי משהו כזה שלא נותן עד הסוף - גם לא במרדף. פעם לא הייתי הולך לכל אודישן, אבל היום כשיש ילדים אין תירוצים. אני לא רואה את זה כמרדף אלא כסוג של שגרה".
רוב השחקנים מודים שהפחד הכי גדול שלהם הוא להיעלם מהתודעה ולהפסיק לשחק. סמולרצ'יק דווקא מפחד מהאופציה לעבוד כל חייו. "אני דואג מהעתיד. קיבלתי עכשיו קביעות בהבימה ובאינסטינקט הראשוני שלי נבהלתי כי זה אומר שנגזר עלי לעבוד עוד הרבה שנים, וזה משהו שאני כנראה מנסה להדחיק. זו עבודה קשה ושוחקת ולא משנה כמה אתה עובד לא נשאר הרבה".
אז מה החלומות שלך?
"יש לי חלומות שלאו דווקא קשורים למשחק. אולי לנסוע לטייל תקופה ארוכה בחו"ל, אולי להגיע למצב שאני לא אצטרך לעבוד כל כך הרבה. אני עובד קשה, אני מתרוצץ מלא וטפו אני לא מתלונן, אבל כשיש לך ילדים ומשפחה בשלב מסוים החלומות שלך הם לעשות איתם דברים. נדמה לי שאם היו אומרים לי עכשיו שאני נוסע לשנה שנתיים לחו"ל, הייתי נרגש הרבה יותר מכל פרס ומכל תפקיד. תפקיד זה כיף אדיר - אבל בסופו של דבר מדובר בעבודה, בעוד הצגה. הייתי רוצה להוריד הילוך ולמצוא דרך שבה לא אצטרך למשוך עד הסוף".
