ביקורת סרט: "הדרך לאן" רצופה בסצנות טובות
סרטה החדש של מיכל בת-אדם נפתח בבית שבעליו הפלסטינים עוזבים ב-1948. מי שמחליפים אותם ממלאים את המסך בלא מעט סיפורים שאומנם קשה לעקוב אחריהם, אבל יש בהם המון רגעים קולנועיים יפים. לצד כמה שמות גדולים, משחק בו הבמאי משה מזרחי, בן זוגה של הבמאית, במחווה מרגשת בין שני יוצרי ענק
"הדרך לאן", סרטה החדש, ה-12 במספר, של מיכל בת-אדם מגולל סיפור משפחתי-בין דורי תוך צמצום הפקתי מוחלט מחד, ועושר של דמויות ונרטיבים, מאידך. התוצאה היא סרט של תנועה מתמדת שמתבצעת לעיתים באופן אסוציאטיבי שמקשה על המעקב אחר המתרחש, אך הוא שופע סצנות יפות שכל אחת מהן נושאת את חותמה האישי של מי שהיא בכירת יוצרות הסרטים בקולנוע הישראלי.
ואומנם, מזה 40 שנה מביימת בת-אדם ברצף, עניין נדיר בתעשיית הסרטים הישראלית שנוטה לדחוק את ותיקיה. מי שכבר צפה בסרטה המרגש של נטעלי בראון, "מקווה שאני בפריים", שמלווה את בת-אדם במהלך צילומי "הדרך לאן", ומספק התבוננות אוהבת בעבודתה של מי שפועלת מתוך השוליים, בעקביות ובנאמנות לחזונה – יכול היה להתרשם פעם נוספת מהנחישות והתשוקה שמניעים אותה, ומהטשטוש בעבודתה בין החיים והיצירה.
רבים מסרטיה של בת-אדם מכילים יסודות אוטוביוגרפיים וחלקם מעמידים במרכזם אישה-יוצרת – בגילומה שלה עצמה ("איה, אוטוביוגרפיה דמיונית", "ריטה, שם זמני"). כמה מהם מטשטשים בין אמנות וחיים, מערבים בין היוצרת ודמויותיה הפיקטיביות, ועוסקים בדרכם הרפלקסיבית בקשיי ולבטי מעשה היצירה.
"הדרך לאן" מכיל את כל האלמנטים הללו, האוטוביוגרפיים והבדויים, ומעגן אותם בתוך מסגרת היסטורית-פוליטית המדגישה את נוכחות זיכרון העבר בהווה. זאת, דרך מיקומו של מוקד ההתרחשות בבית יפואי שקירותיו וחדריו מהדהדים חוויות טראומטיות של פליטוּת ורדיפה. הסרט נפתח בשנת 1948, כאשר משפחה פלסטינית עוזבת את ביתה מפחד הצבא הישראלי המתקרב, ואת מקומה תופסים בבית משפחות של יהודים ניצולי שואה.
אלה כוללים צלם (שרון אלכסנדר) ומוזיקאי גאון ורדוף (יגאל שדה), וכן נשותיהם וילדיהם הגדלים בצילה של הטראומה. בתו האחת של המוזיקאי (המגולמת בבגרותה על ידי הילה פלדמן) מחליטה לפרק את נישואיה לגבר רופס (ישי גולן), אך גם התקווה הרומנטית שהיא מזהה במאהבה (אקי אבני) מאכזבת. דרך דמותו של הבעל אנו מתוודעים להוריו (ליאת גורן ומשה מזרחי), ונבירתו בעברה של האם מביאה לחשיפה של סודות ושקרים משפחתיים.
עוד ביקורות קולנוע:
"סודות הפרברים": בסיוט האמריקני הזה כבר היינו
"המחברות של אליש" - תעודה כפייתית
"תור: ראגנארוק" - הוא חזר, והוא מצחיק יותר
"אמהות רעות 2" - את מי זה אמור להצחיק?
כך מתנהל "הדרך לאן" כאשר סיפור מוביל לסיפור, זיכרונות משתרגים אלה באלה, דמויות וזמנים מתמזגים – ואם הצופה הולך לפרקים לאיבוד בסבך הנרטיבי, הרי שזו בדיוק כוונתו של הסרט הזה המורכב מרסיסי חיים שהתנפצו ומדמויות המבקשות לאסוף את שברי קיומן. כוחו ויופיו של סרטה של בת-אדם טמונים בדיוק בכך: בתחושה שאנו חודרים לא אל נבכי דמות אחת, אלא אל תודעתו של דור שאיבד את תחושת הבית והמקום, חי בבית הקשור אף הוא לתחושות אובדן ומלנכוליה, נוכחותם הנעדרת של דייריו המקוריים רודפת את חדריו – ומעביר את קיומו המעורער הלאה, אל בני הדור הבא.
במובנים רבים, "הדרך לאן" הוא סיכום של בת-אדם את יצירתה. תמות, דמויות וסיטואציות מהדהדים את סרטיה הקודמים. התהייה שבשם הסרט עשויה, על כן, להתפרש כהתלבטות שבינה לבין עצמה. אך זהו גם סיפורו של מקום, וככזה הדמויות השונות בו מייצגות את דיוקנה של חברה הנרדפת בידי הטראומה של אובדן הבית (הפלאשבקים מאירופה של כמה מהדמויות עוסקים בדיוק בחוויה הזו), וזכרם המודחק של דיירי הבית שנעזב.
כמה מרגעיו המקסימים ביותר של הסרט שייכים למשה מזרחי, בן זוגה של בת-אדם ומגדולי הבמאים שפעלו כאן, המגלם תפקיד כפול: זה של סנדלר הקורא
בקלפים (בעבר) ואביו של הגבר הנבגד (בהווה) המגלה בהמשך פרטים משמעותיים בנוגע לחייו שלו עצמו. השילוב בסרט בין סיפורי החיים של דמויותיו והביוגרפיה הפרטית של מזרחי הופך למחווה מרגשת שלו לקולנוע של זוגתו, באמצעות נוכחותו הבדיונית-ממשית - מחווה של אהבה.
