מעבר לחומות: הספר של חיים באר על ירושלים מעלה געגוע

"ירושלים היא המרכז של אנשי הגבולין", כותב חיים באר בחתימת הספר, כהרגלו מביע את עצמו באמצעות פרפראזה, ציטוט, עיבוד של מכתם גרמני "המיטיב כל כך לתאר את כוח המשיכה שנועד לירושלים בין יוצאי הדופן, בין התימהונים ובין המשוגעים לדבר אחד, ששוטטו ברחובותיה. נביאים, משיחים, חסרי דעה".

הטווח ההיסטורי והתרבותי של רוב הרשימות שקובצו כאן מתמקם בין אמצע המאה ה־19 לעשורים הראשונים במאה ה־20. הספר מחולק לשמונה שערים, על פי התקדמות כרונולוגית לא קשוחה. כל שער מקבץ רשימות מעשורים שונים, מבמות שונות, ומציג סגנון נבדל ורמה שונה של התעמקות - מהאנקדוטה הקצרה והמרפרפת שנוגעת בדמות מסוימת (למשל, תיאור פגישה עם אביו של א"ב יהושע, הסופר והמזרחן יעקב יהושע), ועד מאמרים נרחבים ומסות מלומדות, פיוטיות. השער השני, למשל, מכונה 'שבחי היישוב הישן'. חטיבה אחרת בספר מתארת את תולדות העיתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ ישראל, "האחדות", שבין מקימיו היו יצחק בן צבי ודוד בן־גוריון. במקום אחר, באר עוקב אחרי שינויי נוסח בטקסט של עגנון. חלק בספר שלא התפרסם קודם לכן נוגע לתקופה הירושלמית בחייו של י"ח ברנר, וליחסיו עם אשתו.

"פרק עלום בתולדות הספרייה הלאומית" מתאר את הגלגולים המוקדמים, הקהילתיים, של מה שיהפוך לגוף ממוסד ומתוקצב. גם כאן, כמו ברוב חלקי הספר, באר נצמד לנימה משועשעת ואוהדת. המבט המחויך הזה משקף לכאורה התבוננות עכשווית בעיתונים מצהיבים, בתמונות בשחור־לבן, באופן שבו דמויות היסטוריות נדמות במבט לאחור למין בובות קטנות - ביחס לפאתוס, ליומרה, לחזונן הפומפוזי. מעצם הסקרנות והמשיכה שלו לטיפוסים שמייצגים סוגים נפרדים של רקע ביוגרפי ואידיאולוגי ("אוריגינלים ירושלמים", כשם השער השביעי בספר) - באר מוביל את קוראיו לעמדת חיבה והוקרה כלפי הדמויות שבהן הוא מתמקד. קו עקרוני של דמיון נמתח בין משוטטת תימהונית שמוזכרת בפתיחת הספר - אישה פגועת נפש שכותבת־מדקלמת פסוקי שירה ומותחת חוט תפירה ברחובות ירושלים כהכנה ותיקון לרגע שבו העיר תתפרק לאבק אטומי - אל תיאור דמותו של מייסד בית החולים שערי צדק בירושלים, ד"ר משה ואלך, גבר יהודי יוצא גרמניה, אדוק במצוות, אדוק במסירותו הרפואית, אדוק בנטייה למוזרות בעיני זולתו.

משיכה ליוצאי דופן, להוזים, למי שהחדירו יסודות שינוי וחריגה בחיי ירושלים. חיים באר(צילום: יהונתן צור)

כשם שאפשר להרגיש את המשיכה של הכותב ליוצאי הדופן, להוזים, למי שהחדירו יסודות שינוי וחריגה בחיי העיר - כך מצטיירת בהדרגה ההקבלה העקיפה בין ציבור ירושלמי נרפה, מבולגן, שוקט על שמריו, לציבור הישראלי שבתוכו באר חי. בהדרגה, מתחדד האופן שבו באר מציע לקוראיו - אז והיום - להצטרף לקבוצה נבדלת, מעט מוקצה ביחס לרוחות הזמן, תאבת דעת, מרחיקת ראות אחורה.

רבות מהרשימות בקובץ נכתבו ממחצית שנות ה־80 עד פתח שנות ה־90. תוך כמה שנים ייסגר עיתון 'דבר" שבו פירסם באר רבים מהטורים הללו, שמתייחסים למאבק החילוני־חרדי בירושלים; רוחות שינוי שיכולות להסביר את משיכתו של באר ל"דמויות סף" מסוגים שונים, לתקופת הזמן המסוימת שהוא חוקר, תקופת סף שבה מתפרצים סוגים שונים של מודרניזם ומסורתיות חדשה ואנטי־מודרנית. קנאות חרדית וקנאות משכילית־לאומית נוסח בן־יהודה ומרד העברית, יהודים מומרים שמייסדים בתי מיסיון בירושלים, אמן יודאיקה חלוצי שבאר מתאר כגיבור של אגדה נשכחת. כל אלו מציירים מחוז געגועים לתקופה שמייצגת ייחודיות והעזה. שילוב בלתי אפשרי של מרד והמשכיות, חדשנות וארכאיות.

מעבר לאי־נוחות הפוליטית והתרבותית שבאר מייצג (רצח רבין מבצבץ בנקודה אחת בספר כאירוע עתידי מתקרב), מעבר לגעגוע לירושלים קטנה, קהילתית, אנושית יותר, שבה גם השנאות, החרמות וההלשנות מתנהלות באופן אישי, איניטימי - מעבר לכל אלה מבצבצת גם התמודדות עם תחילתו של עידן טקסטואלי חדש, של תקשורת ממוחשבת, שלכאורה מייתרת את עבודת הפרך ההרפתקנית של באר.

אובססיביות מודעת לעצמה, פיתוח של שפה אישית שכולה מורכבת ממחוות לטקסטים היסטוריים, נשכחים או צדדיים מבחינת הקורא

יש עוד שרידים בעיתונות הישראלית לסוג הכתיבה שבאר מציג כאן, למסעות הצליינות העירוניים־ספרותיים, שגובלים בדרך כלל בהתרפקות על עבר יפה ומעניין יותר. אבל באר נמצא בליגה אחרת מבחינת ירידה לפרטים, אובססיביות מודעת לעצמה, פיתוח של שפה אישית שכולה מורכבת ממחוות לטקסטים היסטוריים, נשכחים או צדדיים מבחינת הקורא. סגנון הפנייה של באר לקורא אמנם גובל פה ושם בהתלוצצות של מדריך סיורים, אבל הוא יוצר גם רושם הפוך. "קשר לאחד" מבהיר באמת עד כמה אנחנו חיים בעידן א־היסטורי, אדיש לאפשרות להרגיש מרקם רב־שכבתי במקום ובזמן.

"וזו תהיה עוד ישיבה אחת ממאות הישיבות המאיימות להטביע את ירושלים בים של תורה", כותב באר, מרמז להפיכה של ירושלים למרחב הומוגני, מחוק, נטול

זהות מבחינתו. לאורך הספר, באר מלמד את הקורא העכשווי להסתכל על מבנה מסוים, מוכר, על שם של רחוב - ולראות את הגיבוב ההיסטורי, הסגנוני, האידיאולוגי שהוא מייצג. במקום אחר, היה אפשר לדבר על נציגי ההיסטוריה שבאר לא מצליח או לא מנסה לדובב בספר הזה, על העובדה שירושלים שהוא מספיד ומחיה היא יצור מסוים מאוד, יהודי ואשכנזי לרוב, ששרידיו החיים התפוררו כביכול סמוך ללידתו של הסופר ולאורך ילדותו. באר מתאר את ההיבט הנוצרי־משיחי בדמותם של דיפלומטים ואנשי כמורה אירופאים, אבל הסקרנות והמשיכה שלו לנבירות בארכיונים נעצרת שם. דיוקן ממוקד של דמות או פרשה מהעולם המוסלמי והערבי לא מופיעים כאן. גם העיוורון הזה, או האלם המסוים הזה, הופכים לקו אופי בדמות המספר שמתגבשת לאורך הספר; בהפיכתו של באר - ואולי גם של הקורא - לנציג היישוב העברי החדש, כלומר המתיישן, הנעלם. מי שמתמודד עם הרעיון של מחיקה ושל שינוי, בעזרת אגירתן של אינסוף פיסות זיכרון.

"קשר לאחד: מסעות, בתים ואנשים בירושלים", חיים באר, עם עובד, 512 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".