ביקורת סרט: "פיגומים" - משובח ויוצא דופן
סרט הביכורים של הבמאי מתן יאיר מציג נער הנקרע בין רצונותיו של אביו לדרישות מערכת החינוך. זהו תפקיד המשחק הראשון של הכוכב הראשי, שמפגין עוצמה ואותנטיות. בשילוב ההופעה המצוינת של עמי סמולרצ'יק כמורה מסור, זוויות הצילום המיוחדות והכי חשוב - סצנת הסיום הכי יפה שתראו, מדובר ביצירה נוגעת ללב
מערכת החינוך, בית הספר ודמות המורה אינם נושאים שגורים בקולנוע הישראלי. זאת, להבדיל מהקולנוע האמריקני, הבריטי והצרפתי שעיצבו כמה מהדימויים הכי זכורים של הממסד החינוכי ("אפס בהתנהגות", "והיה אם", "זרע הפורענות"). מבחינה זו, "פיגומים", סרט הביכורים של מתן יאיר, הוא יצירה יוצאת דופן שמזכירה באסתטיקה הריאליסטית המחוספסת והעזה שלה את עבודותיהם של האחים דארדן הבלגים ("רוזטה", "הבן"). הדבר מושג לא במעט בזכות מצלמתו של ברטוש ביינייק הפולני העוקבת אחר הגיבור חסר המנוחה של הסרט מעורפו, במה שהפך לסימן ההיכר של צמד היוצרים הנ"ל.
על פניו, נדמה "פיגומים" כגרסה העברית של "בין הקירות" (2008), סרטו זוכה דקל הזהב של לורן קאנטה, על מורה צרפתי בכיתה קשה של בני מהגרים. כמו בסרט ההוא, גם יאיר, שבעצמו מלמד ספרות והיסטוריה בתיכון "היובל" בהרצליה, מלהק תלמידים חסרי ניסיון משחק לתפקידים מרכזיים – כמה מהם, ובראשם אשר לקס העושה את התפקיד הראשי, הם תלמידיו לשעבר – ומתמקד בדינמיקה שלהם עם המורה הרגיש לספרות (עמי סמולרצ'יק).
ציר עלילתי נוסף מתאר את מערכת היחסים שבין גיבור הסרט ואביו הנוקשה (יעקב כהן), שהוא קבלן פיגומים. האב הוא בעל עבר פלילי, ואם המשפחה שאינה נראית או נשמעת עזבה את הבית, וחיה עם גבר אחר. וכך, בעוד האב שעומד לעבור ניתוח קשה, מצפה מבנו שיחליף אותו בעסק המשפחתי – מנסה הבן לשרוד במערכת הבית ספרית ולעמוד בהצלחה בבחינות הבגרות. זהו מתח המוכר לנו עוד מסרטים דוגמת "פאדרה פאדרונה" (1977) המופתי של האחים טאוויאני, שבין אב רודני שאינו מציב לבנו עתיד מזהיר, בלשון המעטה, ובין הבן המנסה בדרכו המהוססת למרוד בו.
עוד ביקורות קולנוע:
"סודות הפרברים": בסיוט האמריקני הזה כבר היינו
"אמהות רעות 2" - את מי זה אמור להצחיק?
היבט זה מודגש באמצעות משמעותה של דמות המורה בעבור הנער, אשר לקס, ששמו בסרט הוא כשם הצעיר בן ה-23 שמגלם אותו – אף הוא פועל פיגומים בעסק שמנהל אביו. זוהי החלטה מעניינת, שכמו ב"בין הקירות" מכוננת מעין איזור דמדומים אמנותי שבו מיטשטשים הגבולות בין הדמות הבדיונית ומי שמגלם אותה. לקס הוא נוכחות, לא שחקן, ונוכחות זו מלאה באותה עוצמה השמורה רק למי שמביא עמו את אישיותו והווייתו האותנטית – עניין נדיר בקולנוע הישראלי העלילתי.
המורה הזה כולו סוד. וכאשר נסיבות טרגיות מפגישות את אשר וחבריו עם אשתו (קרן ברגר), החידה אינה באה לגמרי על פתרונה. אחרי שצפיתי לראשונה בסרט, שהתמודד במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים האחרון וקטף שם שלושה פרסים מוצדקים (בהם פרס הסרט והשחקן המצטיינים), חשתי שסצינה המתרחשת בביתו של המורה ומערבת את אשר הינה מופרכת מבחינה דרמטית. בצפייה חוזרת, אף שעדיין איני בטוח שזוהי תמונה משכנעת במיוחד, היא מדגישה את תשוקתו הבלתי נשלטת של אשר לפתור את המסתורין שאופף את מורהו – שבו, מבלי שהוא אולי מודע לכך, הוא רואה דמות אב שבגדה.
"פיגומים" מהדהד את סרטו התיעודי של יאיר, שהיה מסע אישי שלו בעקבות אביו הלום הקרב שנעלם יום אחד מחייו ומחיי משפחתו (מסע שעומד גם במרכז ספרו "חדר משלו"). העיסוק הזה בדמות אב, בהתלבטות בין אב ממשי ואב סימבולי, בהיעדרו המוחלט של חום אימהי – דמויות הסמכות הנשיות כאן, מנהלת בית הספר ומורה מחליפה בכיתתו של אשר, מתוארות כנטולות אמפטיה לחלוטין – נוגע לגמרי ללב מבלי להפוך דידקטי ומשמים. אביו של אשר בסרט אומר לו את אחד המשפטים הקשים ביותר שיכול נער מתבגר לשמוע מאביו בכל הנוגע לתפקידה של מערכת החינוך בעתידו, ויאיר בדרכו השקולה והמדויקת איננו הופך את הרגע הזה לאצבע מנפנפת אל מול החברה.
ובכל זאת: מסרט שסצינת הפתיחה שלו מתרחשת במגרש כדורגל, במשחק של הפועל פתח תקווה, היית מצפה שיעשה משהו עם הנקודה הזו, שאם לא כן – מדוע היא כאן. גם הקשר שבין אשר ונערה מבית הספר שלומדת נהיגה אינו זוכה לפיתוח נאות, ואיננו מדי משמעותי לפענוח הרגשי של דמותו. אך כשלים אלה, שאין לדעת אם מקורם בתסריט או בעריכה, לא מקהים את כוחו של הסרט. הפיגומים שבכותרת, כמו גם אלה שנוכחים בחייו של אשר לקס במציאות, הם דימוי נפלא להתבגרות, והסרט נחתם באחת מסצינות הסיום היפות והמפעימות שידע הקולנוע הישראלי.
