ביקורת סרט: "רצח באוריינט אקספרס" - רכבת שדוהרת לשומקום
העיבוד החדש לספרה של אגתה כריסטי "רצח באוריינט אקספרס" מנסה להיות בידור למבוגרים ומצליח בעיקר להרוס סיפור טוב. הגרסה הנוכחית של הבלש המפורסם פוארו מאכזבת, והשחזור המגוחך של הכותל בסצנת הפתיחה יגרום לכם להבין בדיוק לאיזה כיוון הרכבת הזו נוסעת
ב-1974, כשסידני לומט ביים את העיבוד הקולנועי ל"רצח באוריינט אקספרס", היה זה שעשוע קולנועי קליל שחריגותו בלטה ברצף סרטיו המשמעותיים - "סרפיקו" (1973), "אחר צהריים של פורענות" (1975) ו"רשת שידור" (1976). העיבוד לספרה של אגתה כריסטי מ-1934 היה חביב למדי, קיבל ביקורות חיוביות והיה מועמד לחמישי פרסי אוסקר לא מאוד מרכזיים (החשוב שבהם היה לתסריט המעובד). הוא זכה בפרס אוסקר בודד לשחקנית המשנה אינגריד ברגמן.
קפיצה של 43 שנים קדימה, לעיבוד הקולנועי אותו מוביל קנת בראנה, והנה שוב נראה "רצח באוריינט אקספרס" ("Murder on the Orient Express") כיוצא דופן על רקע העשייה ההוליוודית העכשווית. ההבדל המצער הוא שמה שהיה סממן של בידור קליל נדמה היום לסוג של מעשה גבורה הנובע מעצם ההעזה לפנות לקהל בוגר, בעלילה נטולת אלמנטים של פנטזייה או כוחות על.
עוד ביקורות קולנוע:
"בשם בתי" - מרוב איפוק אין מתח
בגרסה של בראנה הדמות מתחילה את הסרט עם הדגשה קריקטורית של תכונותיו. הוא איש של דייקנות קיצונית המהווה מעין אספקט של נפשו, מרכיב מרכזי במתודת הבילוש, והמצע של תפיסתו המוסרית. מנגד יש לו שלל מנהגי טיפוח העצמי ואנינות מופרזים, בעיקר אלו הנוגעים לטיפוח השפם המופרך המהווה את סימן ההיכר של הדמות.
ככול שמתקדמת עלילת הסרט הנוכחי פוארו אמור להיחשף במורכבותו. במקום להיות בלש שהמיומנות המקצועית שלו אינה מושפעת מתעלומת הרצח, הוא מוצג כדמות כמעט טראגית. הוא מהרהר על הטבע האנושי ונאלץ לבצע הכרעה כבדת משקל מבחינה תפיסת עולמו המקצועית והמוסרית. חרף הרעיון הראוי ההתפתחות של הדמות נזקקת לסרט טוב בהרבה כדי להיות מוצדקת מבחינה רגשית ורעיונית.
בהיות העלילה מבוססת על גילויים בלשיים, אפשר להתייחס רק לנקודת המוצא. חלקו הראשון של הסרט מתרחש ב-1934 בירושלים. פוארו אמור לפתור תעלומה גניבה שמסכסכת בין נציגי שלוש הדתות. רגש השיא במופע של פוארו מתרחש על רקע הכותל המערבי ומול קהל סוער של בני שלוש הדתות. עבור הצופים הישראלים חוסר הדיוק המגוחך של 10 הדקות הראשונות, הכוללות שחזור מפוקפק של הכותל, גרסה מוזרה לשלטון המנדט הבריטי ובחירות גבוליות בהצגת הלבוש וההתנהגות של יהודים והמוסלמים, יספיקו בכדי להבין את איכויותיו הבעייתיות של הסרט.
המשך העלילה מביא את פוארו לנסיעה בת מספר ימים על רכבת הפאר האוריינט אקספרס שיעדה הסופי הוא קאלה בצרפת, ומשם שיט לעבר החקירה הבאה המחכה לו באנגליה. בתחילת הנסיעה הוא נענה לבקשתו של אדווארד ראצ'ט (ג'וני דפ), איש עסקים מפוקפק ולא נעים, ושומע ממנו הצעה עסקית. ראצ'ט מקבל מכתבי איום והוא מוכן לשלם הון עתק לבלש בעל המוניטין העולמי בכדי שיגלה את זהות המאיים. פוארו, הנרתע מהאדם המבקש לשכור את שירותיו, דוחה אותה באופן חד משמעי. זמן קצר לאחר מכן ראצ'ט נרצח.
החקירה מזמנת הכרות עם ערב רב של טיפוסים אמריקאים ואירופים הנמצאים בקרון המחלקה הראשונה שבה בוצע הרצח. בחדרו של הנרצח מתגלים רמזים המובילים לכיוונים שונים, ועולה השאלה האם מדובר באדם שחדר לרכבת או באחד מבעלי המעמד (או בני לוויתם) הנמצאים בקרון. כל זה מתרחש לאחר שמפולת שלגים הורידה את הרכבת מהפסים ויושביה מחכים שצוות החילוץ יתקן את המצב ויאפשר לה להמשיך בדרכה.
נקודת המוצא העלילתית מזמנת שלל דמויות מעורבות ולכן גם נבחרת שחקנים מוכרים שיגלמו אותן. העוזר האישי של ראצ'ט הקטור מק'קווין (ג'וש גאד), המשרת הזקן שלו אדווארד מסטרמן (דרק ג'ייקובי), האלמנה האמריקאית מיס קרוליין האבארד (מישל פייפר), פרופסור גרמני (ויליאם דפו) , צעירה בריטית בשם מרי דבנהאם (דייזי ריילי), פילאר אסטרבאדס המיסיונרית (פנלופה קרוז), רופא כהה עור בשם ד"ר ג'ון ארבת'נוט (לסלי אודום ג'וניור), זוג הרוזנים הלנה (לוסי בוינטון) ו-רודולף (הרקדן סרגיי פולונין) אנדריי, הנסיכה הרוסיה הקשישה נטשה דרגומירוף (ג'ודי דנץ') והמשרתת הגרמנייה שלה הידגרייד שמידט (אוליבייה קולמן).
מרשימת השחקנים הארוכה לא ניתן לחלץ הופעת משחק חריגה באיכויותיה. ההעמדה של הדמויות לא מצליחה להתעלות על האופי התיאטרלי של ההפקה. והיכולת להתעניין בדמויות או להגיב לחשיפות המתגלות נותרת מוגבלת ביותר. יש ניסיון להכניס דמויות בעלות שונות אתנית וגזעית, אבל ריבוי הדמויות ואופיין השטוח לא מאפשר לעשות עם זה יותר מדי.
בעיה מרכזית היא במידע העולה במהלך החקירה לגבי מעשה פשע נורא שנעשה שנים לפני אירועי הסרט ומתגלה כקשור אליהם באופן הרה גורל. בסרטו של לומט הפשע והדיווח התקשורתי עליו הוצגו בדקות הראשונות ויצרו בסיס להבנת המניע למה שקרה על הרכבת. בתסריט שעובד ע"י מייקל גרין ("לוגאן", "הנוסע השמיני: קובננט") הפשע מוזכר רק במהלך החקירה ע"י החוקר והנחקרים ולכן המידע בעל החשיבות הקריטית אינו מספיק ברור ואפקטיבי מבחינה רגשית.
מעלתו הניכרת של הסרט היא בעיצוב החזותי העשיר של הרכבת, עיצוב הנעזר בצילום במצלמת 65 מ"מ של הצלם האריס זמברלוקוס המרבה לעבוד עם בראנה. תקציב ההפקה הבינוני (55 מליון) מספיק לעיצוב הפנים המפואר, אך אינו מספיק בכדי להתגבר על המלאכותיות הניכרת של אנימציית המחשב ה מייצרת את מראות הערים והנופים מחוץ לרכבת. "רצח באוריינט אקספרס" מנסה להיות בידור לקהל בוגר אך מדגיש את חולשות הקולנוע עכשווי וכושל בניסיונו לתת עומק חדש לדמות של פוארו ולחקירת הרצח המוצגת.
