"הסרט על רבין גרם לי לדמוע"
הוא בכה מצפייה בסרט של עמוס גיתאי על רבין, הסתבך עם החוק האוסטרלי, ועל חייו נעשה סרט תיעודי. לרגל הגעתו לארץ, הושבנו את מבקר הקולנוע המוערך דיוויד סטראטון לשיחה עם מבקר הקולנוע של ynet. אז מה גרם לו לשנות את דעתו על סרט? מה הוא חושב על הקולנוע הישראלי, וגם התשובה לשאלת מיליון הדולר: מהו בעיניו סרט טוב?
לא כל מבקר קולנוע יכול לציין ברזומה שלו שהיה נתון למעקב צמוד וסדיר של שירותי הביטחון בארצו, אבל דיוויד סטראטון האוסטרלי הוא בהחלט אחד כזה. זה קרה בתקופה בה ניהל את פסטיבל הסרטים בסידני, בשנים 1966-1983. הצנזורה על סרטים באוסטרליה הייתה אז מאוד מחמירה בכל הנוגע לרמיזות מיניות, אלימות או שפה בוטה. סטראטון, שנולד וגדל באנגליה שהייתה ליברלית יותר, חש כי פסטיבל לא יכול להיות נתון להגבלות שכאלה, ניהל מערכה ציבורית נגד הצנזורים, ואם להתנסח בעדינות – הדבר לא הפך אותו לדמות פופולרית במיוחד בקרב כמה מהאנשים בממשלה.
"כדי להשתתף בפסטיבלי סרטים במזרח אירופה, מוסקבה, ורשה, קרלובי וארי, פראג או בודפשט, הייתי צריך להשיג ויזות דרך השגרירויות", הוא מספר בראיון ל-ynet, "ופשוט עקבו אחריי, צותתו לי לטלפון, והכינו עליי תיק".
ממש כמו בסרט "חיים של אחרים".
"אלו היו זמנים מטורפים, ולא היה לי כל מושג שזה קורה עד ששנים אחר כך, כאשר ניתן היה לראות את התיק, כשהמסמכים החסויים משנות ה-60 וה-70 היו זמינים, ביקשתי לעיין בהם. אז יכולתי לראות כמה מטופשים היו החבר'ה האלה. הם עקבו אחריי במכונית, איבדו אותי, וחשבו שהצלחתי להתחמק מהם בשעה שבסך הכל נסעתי לשדה התעופה".
השיחה בינינו נערכת לרגל ביקורו של סטראטון בפסטיבל הסרטים בערבה שמתקיים בימים אלה, ובמרכזו תוכנית המוקדשת לקולנוע אוסטרלי. סטראטון, אם תרצו, הוא אחד ממבקרי הקולנוע החשובים בחצי הכדור הדרומי, והשנה אף נעשה עליו סרט תיעודי, "דיוויד סטראטון: חיים קולנועיים", שבו מופיעים, בין היתר, ניקול קידמן, ראסל קרואו וג'פרי ראש (כולם, להזכירכם, כוכבי קולנוע ממוצא אוסטרלי) והבמאים ג'יין קמפיון ("הפסנתר") וג'ורג' מילר ("מקס הזועם") במחווה אוהבת למבקר הוותיק בן ארצם שבילה חלק נכבד מחייו בצפייה בסרטים ובכתיבה עליהם. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל קאן האחרון.
שיחה בין שני מבקרי קולנוע, ישראלי ואוסטרלי, נפתחת מטבע הדברים בתהייה האם מישהו צריך בכלל היום, בעידן הרשתות החברתיות, מבקרי קולנוע. סטראטון ממהר להשיב בפסקנות שכן, בהחלט.
"באוסטרליה, כל עיתון מעסיק עדיין לפחות מבקר קולנוע אחד. אני כותב ל-'Australian' שהוא העיתון הארצי היחיד באוסטרליה. יש לי שם עמוד שבועי בסופ"ש, ואני עושה זאת במשך 30 שנה. תחנות רדיו מעסיקות מבקרים, אם כי בטלוויזיה מספרם פוחת. זה נכון שכל אחד היום יכול להיות מבקר קולנוע באמצעות המדיה החברתית והבלוגים, אבל בעיניי זה טוב. הכותבים אומנם לא בהכרח בקיאים, יותר כמו מעריצים, אבל אני רואה בזה דבר חיובי כי זה משאיר את העניין בקולנוע בחיים, וזה מה שכולנו רוצים".
_(Large).jpg "\"עליך לומר את האמת\". סטראטון בפסטיבל ערבה (צילום: אדוארד קפרוב)")
לא מעט מבקרי קולנוע ותיקים מתעייפים מצפייה בסרטים שכבר לא ממש מעניינים אותם וכתיבה עליהם. אתה בן 78, וממשיך בלהט.
"אני זוכר שכאשר הייתי בן 15-16, מבקרת קולנוע מפורסמת הכריזה שהיא פורשת בגלל שנמאס לה מסרטים. נהגתי אז, וגם היום דרך אגב, לצפות בסרטים מדי יום, ולא הצלחתי להבין איך מישהו יכול להתעייף מסרטים. זה נראה לי בלתי אפשרי. כעת, כשאני מבוגר יותר ומסתכל לאחור, אני מבין שהסרטים שהיא ראתה בשנות ה-50 לא היו מלהיבים כמו הסרטים שראתה בשנות ה-30. רוב הסרטים, האמריקאים לפחות, אינם טובים ומעניינים היום כמו אלה שנעשו לפני כמה עשורים, כך שאני בהחלט יכול להבין מדוע אתה יכול להתעייף מלצפות בהם, ואכן איני עושה זאת עוד. יש לי קולגה צעיר יותר שצופה בהם. בגיל מסוים אין לך עוד סבלנות לסרטים שאנשים צעירים יותר נהנים מהם, וזה השלב שכדאי לתת למישהו צעיר יותר לבקר אותם".
הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, שהיה מבקר קולנוע חריף בכתב העת "מחברות הקולנוע", כתב בספרו "הסרטים בחיי" (ראה אור בעברית בהוצאת מסדה): "פעמים רבות אני נשאל, באיזה רגע בחיי כשוחר-קולנוע נתעוררה בי המשאלה להיות לבמאי או למבקר. למען האמת, אין לי כל מושג; רק דבר אחד אני יודע – רציתי להתקרב יותר ויותר לקולנוע". טריפו, כמו מבקרי קולנוע רבים אחרים בעולם, הפך לכזה בזכות יד המקרה, זו שהובילה גם את סטראטון אל הכתיבה על קולנוע.
"כבר בגיל צעיר התחלתי לכתוב ביקורות סרטים משלי, אבל את עבודתי הראשונה בקולנוע קיבלתי כאשר ניתנה לי הזדמנות נפלאה לנהל את פסטיבל הסרטים של סידני, ב-1966. באותו זמן, זה היה פסטיבל קטן ולא מלהיב, והשאיפה שלי הייתה להפוך אותו לפסטיבל מרכזי. ניהלתי אותו משך 18 שנה ובמהלכן הוא אכן הפך לפסטיבל חשוב. כאשר הכרזתי שאני פורש, כמעט מיד קיבלתי פנייה מ'ווראייטי' שהציעו לי לכתוב ביקורות עבורם. לא כתבתי ביקורת סרטים לפני כן בצורה מקצועית, כך שבהחלט הופתעתי והוחמאתי. הם ביקשו שאכסה את הפסטיבלים של קאן, ברלין וונציה, ועשיתי זאת במשך 20 שנה עד שדי נמאס לי.
"אחר כך התבקשתי ע"י ה'אוסטרליאן' לכתוב ביקורות, ובמקביל רשת טלוויזיה שזה עתה הוקמה ביקשה שאערוך עבורה תוכניות של סרטים זרים מכל העולם. התחלתי לבקר סרטים באותה רשת קטנה, בתוכנית משותפת עם מבקרת בשם מרגרט פומרנץ שנקראה 'The Movie Show'. אחרי 18 שנה עברנו עם התוכנית לרשת אחרת, הגדולה באוסטרליה. כך נעשינו מפורסמים".
ממש כמו סיסקל ואיברט, צמד המבקרים הטלוויזיוני המיתולוגי.
"(צוחק) כן, רק שמרגרט יפה יותר מסיסקל".
הנה שאלה שאני מתקשה לענות עליה כאשר אני נשאל אותה. מהו סרט טוב, בעיניך?
"זו באמת שאלה קשה. אני חושב שאני מסכים עם מה שסמיואל פולר אומר ב'פיירו המשוגע' של גודאר: 'הקולנוע הוא כמו שדה קרב. אהבה. שנאה. פעולה. אלימות. מוות. במילה אחת - רגשות'. מעורבות רגשית היא הדבר החשוב בעבורי. זה תקף לקומדיה או דרמה. כל סוג של סרט. אם איני מעורב מבחינה רגשית, אז זה לא עובד בשבילי. שילוב של תסריט טוב, שחקנים טובים. קשה לעשות סרט רע מתסריט טוב שמלוהק נכון. לאחד מעמיתיי הצרפתיים הייתה חולצה שעליה היה כתוב 'זה לא מספיק לאהוב סרט. צריך לאהוב אותו מהסיבות הנכונות'. אבל מה שהוא חשב שהיא הסיבה הנכונה לא הייתה בהכרח מה שאני חשבתי שהיא הסיבה הנכונה".
קרה ששינית את דעתך על סרט?
"פעמים ספורות בלבד. היה, למשל, סרט אוסטרלי בשם 'הטירה' (1997) שלא אהבתי במיוחד כשראיתי אותו לראשונה. ההומור היה בעיניי מתנשא ולא מצחיק, אבל הוא זכה לביקורות טובות מעמיתיי והפך להצלחה אדירה באוסטרליה. חשתי שהחמצתי משהו ולכן שנה אחר כך צפיתי בו שנית. עדיין לא מאוד התרשמתי אבל התחלתי להבין מדוע הדמות בסרט הפכה פופולארית וכבשה את לבבות הצופים. איש, אגב, לא הבין את הסרט מחוץ לאוסטרליה. הוא מאוד ספציפי. ככלל, איני משנה את דעתי. מה שכן, אני אוהב לצפות בסרטים שנהניתי מהם שנים אחרי שצפיתי בהם ולגלות בהם דברים חדשים".
בשנה החולפת נמנה סטראטון על צוות השופטים הבינלאומי בפסטיבל ונציה, שהעניק ל"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז את פרס אריה הכסף. סטראטון מופתע לשמוע בשיחתנו על תגובתה של שרת התרבות, מירי רגב, לסרט שבו מעולם לא צפתה, אך מנדב את המידע הבא: "אני יכול לגלות לך שצוות השיפוט מאוד התלהב מהסרט. בכלל, ראיתי סרטים ישראליים טובים רבים לאחרונה. אני מאוד אוהב את הסרט של גיתאי על רבין ('רבין, היום האחרון'). צפיתי בו כמה פעמים והוא מביא אותי לכדי דמעות".
מה צריכים לדעתך להיות היחסים בין מבקרים ובמאים? ישנה תפיסה, מיושנת לדעתי, שהם כמו שני שולפים ברחוב ראשי מאובק בעיירה במערב הפרוע שמוכנים לירות אחד בשני.
"אני בהחלט לא חושב שהם צריכים לעמוד משני צדי המתרס. אני ביחסי ידידות עם רבים מיוצרי הסרטים שלנו, ומשום שהייתי מנהל פסטיבל הסרטים של סידני יצא לי להכיר היטב לא מעט במאים כמו ונדרס וברטולוצ'י. כמבקר זה לא מונע ממני להגיד את מה שאני מאמין על סרטיהם. כתבתי על ונדרס שהיה חבר טוב כמה מהביקורות הרעות שלי.
"הייתי מאוד קרוב לבמאי האוסטרלי פול קוקס, וכאשר ראיתי את אחד מסרטיו המאוחרים שלא אהבתי בכלל משום שהיה לטעמי מיחזור של דברים שעשה בעבר, צלצלתי אליו כדי לומר לו שזו תהיה ביקורת שלילית. אמרתי לו 'פול, אני חייב לומר לך שזו לא תהיה ביקורת טובה', והוא אמר שהוא מבין שאני צריך לכתוב מה שאני חושב. אחרי שהביקורת התפרסמה הוא התקשר אליי ואמר 'אמרת לי שזו לא תהיה ביקורת טובה, אבל לא אמרת לי שהיא תהיה עד כדי כך גרועה'. אחריותו הראשונית של מבקר היא לא ליוצר אלא לצופים ולקוראים. עליך להיות נאמן למה שאתה חושב. בתעשיות סרטים קטנות כמו באוסטרליה וישראל אתה יודע שמה שתכתוב הוא משמעותי. אבל עליך לומר את האמת".
