"אנה פרנק - היומן הגרפי": מחווה ראויה ליצירה המקורית

תמונתה של אנה פרנק הוא אחד הסמלים הממלכתיים המייצגים ביותר של השואה ומלחמת העולם השנייה, ובצד זאת, דיוקן פניה של אנה פרנק הוא סמל פופ שלא נס לחו. הוא הונצח כבר בעבודות קומיקס שונות, בגרפיטי, בסטיקרים וחולצות, בבלוגים של כותבים צעירים הנושאים את פניה ואת שמה, על גופיהן של אינסטגרמריות המצטלמות עם קעקועים מסוגננים של אנה, ולאחרונה קיעקע גם די־ג'יי היפ־הופ מלוס־אנג'לס את פניה על כל לחיו הימנית, ועורר תגובות מעורבות.

ובכל זאת, פגיעת המבט הראשונה בתמונת הכריכה של היומן הגרפי החדש - שעיבד לכתב ארי פולמן (על פי תרגומה לעברית של קרלה פרלשטיין) ואייר דוד פולונסקי - עוצרת נשימה. אנה יושבת בקדמת הציור כשכפות ידיה שלובות על יומנה הסגור, ומאחוריה מצטופפים שבעת המסתתרים האחרים ב"בית האחורי" באמסטרדם. אין צורך בכותרת הספר כדי לזהות שמדובר בדמותה של אנה פרנק, אבל זאת אנה חיה מאי פעם, עם חיוך דק וסוודר אדום בוהק, שצבעו פורץ בבת אחת את המסגור הארכיוני המוכר, עם גווניו המרוחקים והסנטימנטליים. זוהי ההזרה היפה ביותר שנעשתה לאנה אי פעם, ונדרש זמן מה כדי לבלוע את הרוק ולהעז לפתוח את הספר שמאחורי הדיוקן המרעיש הזה.

ההזרה היפה ביותר שנעשתה לאנה אי פעם

"אילו יכולתי לצייר", כותבת אנה ביומנה המלא על אוגוסטה ון דאן, שחלקה עימה את המסתור, "הייתי רוצה לצייר אותה בתנוחה הזאת, עד כדי כך הצחיקה אותי האישה הקטנה, המגוחכת, המטופשת הזאת". כבר בעמוד הפותח משובץ דיוקנה המהוגן של גברת ון דאן בין דיוקנותיהן של שאר הנפשות הפועלות, וזהו רק פתיח רשמי, מיתמם, לכל מה שייעשה בהמשך בדמויות האלה, ובייחוד באותה גברת: לא פעם היא יושבת בבגדיה המהודרים על סיר לילה, וככל שהיומן מתקדם הלאה, צוברת דמותה גרסאות פראיות המאופיינות בחירות יצירתית מפעימה.

זוהי אחת מגדולותיה של היצירה הגרפית הזאת: תחילתה מתונה יחסית ומתוארת בהגינות ריאליסטית - הן מצד הטקסט והן מהצד החזותי. חייה של אנה ומשפחתה לפני ההימלטות אל המסתור מתוארים בדייקנות, והספר מבקש לגולל בקצרה את ההידרדרות המהירה במעמדם של בני משפחת פרנק והיהודים בכלל ואת שלילת זכויותיהם, מקצה אל קצה. ואילו כניסת המשפחה אל המסתור – אגף אחורי לא משומש של בית החברה המסחרית של אוטו פרנק, אביה של אנה – נעשית מבעד לארון ספרים פלאי, מה שמזכיר בהכרח אותו מעיל פרווה מכושף ששילח את ארבעת האחים הבריטיים אל החורף הנצחי של נרניה.

ואמנם, מרגע שאנה נתונה בכלא של האגף הנסתר, ומצווה לשמור על סדר יום נוקשה ועל שעות שלמות של שקט ושעמום כבד, היא מבצעת הימלטות כפולה: האחת מרודפיה הנאצים, והשנייה מהקרובים לה ביותר – אל מחוזות המחשבה החופשית, הסודות והדמיון. בדיוק כאן נוסק גם הרומן הגרפי אל הפנטזיה, המיתיות וההומור, המגביהים את הנפש ושולחים אותה לחופשי. באחרית הדבר של הספר מתנצל ארי פולמן על הנוסח המצומצם של היומן הגרפי ואף מפרט מהי שיטת הקיצור שהנחתה אותו ואת פולונסקי. אבל אם נניח בצד את הזהירות בכבודה של השואה, ההתנצלות הזאת מיותרת ומחמיצה את ייחודיותה של היצירה הזאת: ביטוי אמנותי למבטה החודר של אנה בעולם, לנפשה הגועשת ולדמיונה.

חיי היום־יום במסתור הופכים בידי פולונסקי ופולמן לקרקס אנושי פנטסטי, שבו חפציהם, מנהגיהם ודיוקנותיהם של המסתתרים הם חומר ביד הדמיון: הם מתגלגלים לבעלי חיים, לצעצועי צלולואיד מכניים, לפרוטומות יווניות; פעם הם תינוקות ופעם הם על ערש דווי, פעם הם מצוירים ברגישות אין קץ ופעם בנלעגות קריקטורית – הכל על פי תנודות נפשה של אנה המתבגרת.

עיבוד אמנותי מיוחד מקבלת דמותה של אנה: היא מתגלמת בשחקניות קולנוע של תקופתה ונמהלת בציורים נודעים של מונק וקלימט, במין מהלך שיש בו כדי להעצים את מעמדה האיקוני מחד, ולהעיף בו מבט אירוני מאידך. קורא חד עין אף יזהה בספר אזכורים מהקולנוע המודרני והעכשווי ("אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, "גרנד בודפשט הוטל" של ווס אנדרסון) וטביעות אצבע של אמנים המזוהים בראי השנים עם מלחמות העולם (ג'ורג' גרוס, יוזף לאדה). כל אלה הופכים את הקריאה לחוויה מרובדת, רב־גילאית, מכמירה את הלב אבל גם משמחת אותו עד בלי די. אלה הם קצוות הנאמנים לרוח היומן המקורי של אנה, שמי שלא קרא בו או שכח את תכניו, עלול לטעות בו ולהחמיץ את כוח החיות האדיר שמפעם בו עד רגעיו האחרונים.

קל היה להתפתות לנער את האבק מעל היומן הישן במחי יד ולנסח אותו מחדש בלשון עכשווית במופגן, בהנגשת יתר לאוזן קצרת הסבלנות של ימינו, בסרקזם עדכני, שאופייני כל כך ליצירות הקומיקס והאנימציה הרווחות לילדים ולנוער. דרך הקיצור שנקט פולמן בטקסט אינה מעוותת את קול המספר של אנה, וההומור שהוא שם בפיה אינו מתנשא לעולם על הטקסט המקורי אלא ממשיך אותו בטבעיות נעימה. ניכר כי פולמן היטיב לסמוך על הכריזמה של אנה והוא מעביר אותה אל המאה ה־21 במלוא זוהרה.

ההומור אינו מתנשא לעולם על הטקסט המקורי אלא ממשיך אותו בטבעיות נעימה

קשה לכתוב על עבודתו של דוד פולונסקי בלי דופק מואץ והשתאות מוחלטת. בעיניי, היומן הגרפי של אנה פרנק הוא הקומיקס המופלא ביותר שנראה

 אי פעם בעברית, ואחד היפים בכלל. יצירות הקומיקס העבריות הרווחות כאן – ביניהן גם אלה שנחלו הצלחה בחו"ל, כיצירותיהם של רותו מודן ואסף חנוכה – מתאפיינות בשני סגנונות שולטים: איור לירי ו"שגוי" במכוון, ואיור אקדמי יותר, שניכר בו כי הוא מתבסס על תצלומים, תכונה שמשווה לו אופי מקצועי אך טכני ויבש. פולונסקי מתעלה על כל אלה, ביד חופשית אך בעלת כוח רישום עילי, בהומור פרוע אך מלא עידון, במוצקות ריאליסטית אך בדמיון אינסופי. ועל אף הווירטואוזיות של היצירה הגרפית הזאת, מרחפת מעליה גם רוח של ענווה יצירתית, שכובשת את הלב ואת אמון הקורא.

יש לשער שרבים הקוראים בארץ ובעולם, צעירים ומבוגרים, שיהנו מהספר הזה הנאה עצומה. אך לא אחת, במהלך הקריאה, עולה התהייה מה הייתה מרגישה אנה פרנק עצמה לנוכח הגלגול הזה של יומנה ושל דמותה – שלרגעים מבליחה שם כבחורה עצמאית או כעיתונאית וסופרת מצליחה, בדיוק כפי שקיוותה להיות. התשובה כה ברורה, שאי־אפשר שלא לחייך חיוך פרטי של שמחה עמוקה.

"אנה פרנק, היומן הגרפי", ארי פולמן ודוד פולונסקי, דביר, 151 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".