"אמא אמרה שאסור": דרמה נשית משוחקת היטב
אומנם עברו 30 שנה מאז שנכתב, אבל המחזה "אמא אמרה שאסור", המספר על ארבעה דורות של נשים באותה משפחה, עדיין רלוונטי. ההפקה של תיאטרון הבימה, בהשתתפותן של שחקניות חזקות ומשכנעות, מעוררת דיון על פער הדורות, ומפגישה את הצופה עם מקום אינטימי - איפשהו בין ילדות לאימהות
על הבמה ארבע נשים, ארבעה דורות של משפחה, טלוויזיה ענתיקה על הרצפה, מכריזה "1961". השנים ירצדו עליה בקלילות אחורה וקדימה עם מעבר הסצנות – מ-1921 ועד 1987, יספרו את סיפורן של אותן נשים, שהחלטה אחת ובעקבותיה סוד גדול, מוליכים אותן בשבילי החיים. דוריס (טטיאנה קנליס-אולייר), המבוגרת מביניהן, מוותרת על קריירת הוראה לטובת נישואין. בתה מרגרט (מאיה מעוז) גדלה במלחמת העולם השנייה, נישאת לטייס ועובדת ככתבנית. בתה ג'קי (נלי תגר), נכנסת להריון מגבר נשוי - היא נפש חופשייה שרוצה להתמקד בפיתוח קריירה כאומנית, ואיננה בשלה לגדל את התינוקת רוזי (גאיה שליטא-כץ), ולכן מוסרת אותה לידיה של אמה – שמגדלת אותה בלי שזו תדע שהיא למעשה סבתה.
30 שנה עברו מאז כתבה שרלוט קיטלי את הדרמה "אמא אמרה שאסור", שעלתה בתיאטרון הבימה בבימויה של אתי רזניק. להמחשה – דרכה של רוזי, הצעירה מבין הארבע, לחטוא ב"אלקטרוניות יתר", היא האזנה לווקמן. אם היינו ממשיכים לעקוב אחר מעלליהן היום היה צומח שם דור חמישי וכנראה שישי. על כן נקודת המפתח בהצגה הזו היא דווקא לא הדמויות עצמן, או הדרמה הטלנובלית-משהו המתחוללת, אלא דווקא השחקן החמישי – אותו מרווח שבין לבין – פער הדורות.
"פער הדורות" – צמד המילים הזה הפך שגור לאחרונה בהקשר להטרדות מיניות. "פעם" הגישה הייתה אחרת, "פעם" הדברים האלה היו מותרים. הדור "ההוא" התייחס לזה שונה.
"אמא אמרה שאסור" מגישה לקהל שעה וארבעים דקות של מפגן נשיות דרמטי, אותנטי ומשוחק היטב. כזו שממחישה יפה רגעים קטנים כגדולים בדינמיקה בין אימהות לבנותיהן. בעולם שבהצגה הצד הגברי נאלם. כלומר, הוא עולה בשיח, אבל לא חלק מהתמונה. גברי ההצגה חיים במן עולם זכרים מקביל שכלל איננו מעניינו של זה המתרחש על הבמה. התוצאה היא זרקור אל דיאלוגים נשיים פנימיים וחיצוניים שעוברות הדמויות בגילאים שונים. האתגר על השחקניות כאן כפול – עליהן, מצד אחד, לתפוס את מקומן בהיררכיה בין הדמויות – מהבוגרת לקטנה, ולהגיש את הדמות בהתאם. בנוסף לכך הן נדרשות לדלג קדימה ואחורה בגיל – שכן כל אחת מוצגת לאורך תחנות שונות בחייה, וכך – מי שהייתה אימא היא כעת סבתא ואחר כך תשוב להיות נערה, ומי שהייתה בת כעת אימא.
דמותה של שליטא-כץ לכאורה עוברת הכי פחות שינויים, משום שהסטטוס שלה לא משתנה והיא לעד נותרת הקטנה שבחבורה, אך הדבר לא מונע ממנה להצטיין בשינויי הניואנסים הדקיקים שמעידים על מעבר הגילאים, ולעשות זאת באופן מלא כריזמה. גם תגר מתוקה וחזקה בו-זמנית כג'קי האומנית, קנליס-אולייר שוזרת הומור בדמות הסבתא, ומעוז, המחזיקה בדמות הכבדה מבין כולן, משכנעת בכאב שלה ובהתפרקותה הרגשית.
ניכר חוסר אחידות ברמת ההידוק של הדברים לאורך המחזה – הדקות הראשונות היו מעט חלשות, ככל שעבר הזמן קל היה ללמוד להישאב למתרחש על הבמה. עם זאת, הסטטיסטיקה טוענת שכל אחת (ואחד) היא בת של מישהי, ועל כן הצפייה בהצגה מזמנת חוויה מעניינת ומעוררת הזדהות, שעשויה לקחת את הצופים, ובעיקר הצופות, למפגש עם נקודות זמן בחייהם.
השם "אימא אמרה שאסור" הוא דו משמעי – ייתכן כי מדובר באישה שלישית הפונה לילדה בשם אמה, ומעדכנת אותה שדבר מה אינו מותר בעיני האם. הדבר יכול להתפרש גם כפנייה ישירה, צורת דיבור ילדותית, של אמה לבתה. כמו בהצגה, גם כאן סימן השאלה מרחף מעל זהות האימא. כך או כך, המחזה הזה, שמשמח לגלות שבהפקתו הנוכחית מלאכת הבימוי נשמרה לאישה (לצערי זה עדיין לא מובן מאליו בזירה הגברית הזו) - מעורר דיון ומחשבה, גם אחרי 30 שנה.