אאוט: איך הפך הטניס לילד המקופח של הקולנוע?
עולם הטניס מלא בסיפורים מעוררי השראה, בשחקנים שהיו דמויות גדולות מהחיים וביריבויות ארוכות שנים - ובנוסף להכול הוא גם מצטלם מעולה. אז למה מכל הסרטים שכוללים סצנות שקשורות לספורט האצילי, ויש הרבה כאלה, עדיין לא קיבלנו דרמת ספורט איכותית כפי שענפים אחרים זוכים לה? שני סרטים חדשים מנסים לשנות את המאזן הזה
קשה לחשוב על ענף ספורט יותר יפה מטניס. האלגנטיות שבתנועות, דממת הקודש ששוררת במהלך המשחק, המהלכים הדרמטיים והמותחים והעובדה שבסופו של דבר - במיוחד כשמדובר בשחקנים הכי טובים בעולם, המלחמה היא כבר לא פיזית אלא בעיקר נפשית ופנימית, בלי מאמן שמייעץ על מהלכים ובלי קבוצה להישען עליה.
וכמו כל דבר יפה בעולם, גם הטניס זוכה לייצוג קולנועי נאה. בסוף השבוע האחרון יצא הסרט "קרב המינים", שמתאר את המשחק המיתולוגי בין בילי ג'ין קינג לטניסאי בובי ריגס, שניסה להוכיח שגם בגיל 55 הוא יכול להביס את הטניסאיות הטובות בעולם. אבל מבט מקרוב על הספורט הלבן בקולנוע דווקא מראה שלמרות הפוטנציאל הדרמטי והיופי שבו, לעומת ענפי ספורט אחרים שמספקים דרמות על ספורטאי עילית, כמעט ואין סרטי טניס גדולים. מה יש במקום? המון סצנות טניס של חובבנים.
נפתור את זה על המגרש
למי מאיתנו אין יריב שנוכל להביס בטניס אף על פי שהסכסוך בינינו לא קשור לספורט בשום צורה? אם לשפוט לפי הקולנוע - לכולנו. בעוד שבמציאות רוב האנשים מתקשים ללמוד את הטכניקה הנדרשת במשחק זה, שלא לדבר על כך שמדובר בתחביב לא זול - בקולנוע, החל ממעמד חברתי מסוים, במקום עימות דרמטי מילולי ומשעמם - דמויות רבות בוחרות להניף את המחבט במיומנות מרשימה ומעוררת קנאה.
אתם מכירים את הסצנות האלה - שני צדדים מנוגדים קובעים מפגש בקאנטרי קלאב יוקרתי, שולפים את הבגדים הלבנים מהארון משל היו בדרכם לווימבלדון, ומתחילים לחבוט בכל הכוח. המשחק עצמו הוא לא המטרה, הוא רק דרך להציג יריבות ויזואלית והפגנת כוח שמצטלמת נהדר בין שני אנשים, לעתים אפילו ארבעה. וכמו במשחק המקצועי שבו לכל שחקן מוצמד אופי משלו, כך גם קל לאפיין את הדמויות במשחקי החובבים - יש את התוקפים ויש את המתגוננים. יש את אלה שילחמו על כל כדור, מולם יעמדו הוותרנים, ומעל כולם - אלה שלא יודעים להפסיד ויתווכחו על כל אאוט.
כך למשל עוצבה משפחה שלמה בסצנת הפתיחה של "חיים בין השורות", סרטו הראשון של נח באומבך על זוג הורים שמתגרש בשנות ה-80. באמצעות משחקון אחד הובהר המעמד החברתי המבוסס של המשפחה והדינמיקה שלה - האבא תחרותי ולא מתפשר, האימא עדינה יותר ומשחקת לשם ההנאה, הבן הבכור הולך בעקבות אביו ומחקה אותו ובן הזקונים נצמד לאימו. דינמיקה זו מלווה את כל הסרט והיא אחראית על התהליך הרגשי שהדמויות עוברות.
צחוקים על המגרש
כמובן שטניס בקולנוע הוא לא רק דרך לאפיין דמויות, אלא שיש בו גם פוטנציאל קומי אדיר. ייתכן שזו הרצינות שבו, השקט, הביגוד המיוחד ויראת הכבוד שנלוות אליו, אבל ענף זה מצליח לספק כמה מן הסצנות הספורטיביות הכי מצחיקות בקולנוע. ב"קלולס" שר מתמודדת עם מכונת כדורים שיוצאת מכלל שליטה בשיעור ספורט; ב"מסיבת רווקות" אנני (קריסטין וויג) משחקת משחק זוגות אכזרי מול הלן (רוז ברין) במהלכו הן חובטות אחת בשנייה כדורים כדי להדגיש את היריבות ביניהן על רקע חתונתן הקרובה של חברתן המשותפת; וב"משפחת טננבאום", ריצ'י טננבאום (לוק וילסון), מציג את אחת מהסצנות המצחיקות והעצובות בו זמנית בז'אנר, כשדמותו מתפרקת במהלך גמר ווימבלדון, מורידה את נעליה (וגרב אחת) באמצע המשחק ורחמנא לצלן, עושה את האסור מכל ומגישה סרב מלמטה. כל זה כי אחותו המאומצת מרגו (גווינית' פלאטרו), בה היה מאוהב מילדותו, מגיעה למשחק מלווה בבעלה הטרי.
פרודיה נוספת על הספורט הלבן שלוקחת את העניין לשלב הבא היא "שבעה ימים בגיהנום" שיצאה לפני שנתיים מבית HBO. מדובר בסרט טלוויזיה בז'אנר המוקומנטרי באורך 40 דקות, שמתאר גמר ווימבלדון שנמשך שבעה ימים שלמים, הן בגלל הגשם הידוע לשמצה בממלכה המאוחדת והן בגלל שטורניר זה הוא היחיד בסבב התחרויות שאין בו שובר שיוויון, דבר הגורם למשחקים להתארך מהרגיל. לצד השחקנים הראשיים קית' הרינגטון (ג'ון סנואו מ"משחקי הכס") ואנדי סמברג ("סאטרדיי נייט לייב"), משתתפים בו גם הטניסאים סרינה וילאמס וג'ון מקאנרו, שמאז פרישתו מהסבב המקצועי מקפיד להפציע בהופעות אורח רבות על המסך. הסרט מלא בסצנות הזויות, פרועות ומאוד מצחיקות, בהן סמברג מגלם את ארון ויליאמס, אחיהן המאומץ של האחיות המפורסמות שעושה מה שבראש שלו, שמעוטר בתסרוקת שאפיינה את שחקן הטניס האמריקני אנדריי אגאסי. כך למשל באמצע המשחק הוא מסניף קוקאין (אותו הוא מחביא בבקבוק השתייה, בידית המחבט ואף על הקווים הלבנים במגרש), עושה אהבה עם בחורה עירומה שמתפרצת למגרש, הורג שופט קו באמצעות ההגשה ומבצע עוד שלל התנהגויות שהקשר בינן לספורט האצילי אפסי.
לצד אלה, לעתים רבות הטניס בקולנוע פשוט מראה על מעמדן הגבוה של הדמויות וחיי הפנאי היוקרתיים שלהם. כמו הגולף, רק בלי הקטע של הפגישות העסקיות והמועדון לבנים בלבד. וודי אלן עשה זאת לא פעם. ב"הרומן שלי עם אנני" למשל, שתי הדמויות נפגשו על המגרש. גם סרטו "נקודת מפגש" (2006) שכביכול עוסק בטניסאי עבר, אינו שם דגש על המשחק עצמו, כמו על מאמן הטניס לעשירון העליון שמנהל רומן עם שחקנית קולנוע מתחילה (סקרלט ג'והנסון) מאחורי גבה של משפחתה.
לאן נעלם הסבב המקצועי?
בין אם הסצנות האלה משמשות רקע ליריבות משעשעת בין דמויות, כדי לצייר מעמד חברתי מסוים או אפילו סתם כי מדובר בבסיס דרמטי נהדר (כמו ב"זרים ברכבת" של היצ'קוק משנת 1951), מקומו של הסבב המקצועי בקולנוע הדרמטי והעלילתי נפקד. שלא כמו בענפי ספורט אחרים כמו איגרוף, כדורגל, פוטבול וכדורסל, שזוכים לסרטים עוצמתיים ומרגשים - כמעט ואין סרטים שמוקדשים לדרמה שבמשחק הטניס, לפסיכולוגיה שמאחוריו ולתעצומות הנפש שנדרשות משחקני העילית. ולא, הקומדיה הרומנטית "ווימבלדון" בכיכובם של קריסטן דאנסט על זוג שחקני טניס מקצועיים שמתאהבים במהלך הטורניר, לא נחשבת.
יש הסוברים כי קשה ללמד את שחקני הוליווד לזוז על המגרש כמו שחקנים מקצועיים, ולכן האולפנים נמנעים מכך. שזה לא כמו ללמד שחקן לרוץ או לבעוט בכדור. אבל עם כל האמצעים שעומדים לרשותנו בימינו קשה להאמין שזאת הסיבה.
מאמן הטניס האגדי ניק בולטיירי, שהקים אקדמיה לטניס שבין בוגריה ניתן למנות שחקנים כמו אנדריי אגאסי, בוריס בקר, מרטינה הינגיס, האחיות וילאמס ועוד רבים וטובים, אף הגדיל ואמר לקראת סרט דוקומנטרי חדש שיצא עליו השנה העוסק בשיטת האימון חסרת הפשרות שלו, Love Means Zero, כי הוא מעולם לא צפה בסרט טניס טוב, ובשלב זה, קשה שלא להסכים איתו.
שני סרטים שיצאו לאחרונה מנסים לשנות מאזן זה. הראשון, כאמור, הוא "מלחמת המינים", שעוסק במשחק הטניס האגדי בין בילי ג'ין קינג (אמה סטון) לבובי ריגס (סטיב קארל). קינג, שלאורך הקריירה שלה נלחמה בהעלאת שכרן של שחקניות הטניס המקצועיות, נקלעה למשחק ראווה שארגן ריגס כדי להוכיח את עליונות המין הגברי על הנשי ועל הדרך לעשות צחוק מסבב הנשים. לצורך התפקיד, סטון העלתה כשישה קילו של שרירים בלבד וצפתה באינספור משחקי טניס של קינג כדי לחקות את הליכתה, סגנון משחקה ודיבורה. אומנם התוצאה אמינה וסטון מגלמת במהימנות את קינג (ושמה משורבב כבר כמועמדת אפשרית לאוסקר נוסף השנה), אך מאחר שהסרט מתמקד במאבקה הפמיניסטי וקטעים נרחבים ממנו מוקדשים לחייה האישיים ולרומן הלסבי שלה, זה כנראה לא סרט הטניס שמעריצי הענף ובולטיירי מחכים לו. אפילו דמות מאמן לא תמצאו בו. מעצבי תלבושות דווקא כן, ובשפע.
השני הוא "בורג נגד מקנרו" בכיכובם של שיה לה בוף בתפקיד ג'ון מקנרו בעל הפה הגדול וסווריר גודנאסון בתפקיד הקרחון השוודי ביורן בורג. הסרט, שאינו מופץ לבתי הקולנוע בארצנו אך זכה לביקורות חיוביות מעבר לים, עוסק ביריבות ההיסטורית בין שני שחקני הענק האלה ומנסה לצלול אל המעמקים הנדרשים משחקני טניס מקצועיים. אבל עד שמישהו יקנה את זכויות ההפצה שלו או שיעבור מספיק זמן כדי להשיג עותק ממנו, כנראה שעדיין - כל שנותר לחובבי הענף המקומיים הוא להסתפק בדרמה האמיתית שבמגרש, חבל רק שהם בדיוק יוצאים לפגרה.
