תום סוייר, דיקנס וניטשה חיים בסרט: ספרים על המסך
איזו יצירה החזירה בת חן סבג מ"מטומטמת" למדף, מה קורא ג'ון טרבולטה על האסלה ומה לעזאזל עשה ניטשה בסרט "דג ושמו וונדה"? כשדמויות מסרטים קוראות ספרים, אי אפשר שלא תהיה לזה משמעות
לפני הקמפיין שהובילה סבג, לא היה ניתן להשיג את ספר העזרה העצמית שכתבו סוזן פורווארד וג'ואן טורס, כי עותקיו אזלו. קצת זמן מצלמה ופוסט אחד בפייסבוק הובילו אנשים רבים לדרוש מההוצאה להדפיס אותו מחדש ואת סבג לחגוג ניצחון קטן - בתקווה שההשראה שהיא חילצה מקריאת התובנות הפסיכולוגיות על זן הגברים שאוהב לשנוא, תתפשט הלאה ותיגע בנשים נוספות.
זה לא יהיה מופרז לטעון שהספרות המציאה את הקולנוע והטלוויזיה, אבל זה גם לא יהיה כל כך מעניין לנסות להוכיח את זה. מה שבטוח הוא שמאז ומתמיד, ספרים היו עניין חשוב ליצירות על המסך. רבים עיבדו אותם או שאבו מהם השראה. במקרים אחרים, כפי שעשתה סבג, בחרו להציג אותם בפני המצלמה כפי שהם - חומר, שתמיד נושא עמודים על עמודים של משמעויות. כשספר מופיע בסרט, זה אף פעם לא יכול להיות אקראי. במקרה של סבג למשל, לא צריך לשבור את הראש כדי להבין איך השניים מתכתבים. לפעמים זה נעשה בצורה מתוחכת ולפעמים קצת פחות - אבל בכל פעם בה דמות מסרט קוראת ספר היא מצליחה לקרוץ לצופה על מה שנמצא מחוץ לגבולות ההתרחשות שעל המסך.
"מודסטי בלייז" ב"ספרות זולה"
קוונטין טרנטינו הניח את כל הקלפים על השולחן. ליצירת הפולחן הקולנועית שלו הוא נתן שם שמבהיר שהיא קשורה גם לענפי אומנות אחרים - אולי בתור אזהרה לכמות הרפרנסים שהסרט מכיל, קצת כמו יצירת ספרות טובה, שתמיד תהיה מלאה באינטר-טקסט. לפני הכל וכפי שרבים יודעים, שם הסרט מכוון לסוג מגזינים שהיו פופולריים בשנות העשרים של המאה הקודמת וכללו תיאורים רבים של אלימות ומין.
מה שאולי פחות מוכר הוא קשרו של הסרט לסדרת הספרים מבוססי הקומיקס "מודסטי בלייז" מ-1963, שיצר הסופר הבריטי פיטר או'דונול. במרכז הסדרה ניצבת דמותה של מודסטי, ניצולת מחנה כפייה עם עבר פלילי שמסתובבות במזרח התיכון בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה ומקימה ארגון פשע. היא עובדה לכמה גרסאות קולנועיות במהלך השנים, בעוד שטרנטינו החליט להכניס את אחד הספרים לפריים כפי שהוא.
זוכרים את הסצנות הרבות בסרט שמתרחשות בשירותים? זוכרים שבשתיים מהן וינסנט וגה משתהה שם, בזמן שדברים דרמטיים מתרחשים בחוץ (השוד בדיינר ושובו של המתאגרף במנוסה בוץ' לביתו)? זוכרים מה הוא עושה שם? קורא "מודסטי בלייז".
טרנטינו התבטא בעבר בקשר ל"מודסטי בלייז" וסיפר שהוא מחבב מאוד את סדרת המתח שכתב או'דונול. הוא אף אמר שבכוונתו ליצור יום אחד סרט שיעבד את הספרים לקולנוע. אם הבחירה להכניס את הספר בתור ניצב היא הצהרה על מקורות ההשראה של "ספרות זולה", נדמה שבסדרת הקומיקס של או'דונול, שמכילה אחד עשר רומנים ושני קבצי סיפורים קצרים, יש עוד פוטנציאל בלתי ממומש גדול.
"הרפתקאותיו של תום סוייר" ב"אלו חיים נפלאים"
ספר הילדים האמריקני של מארק טווין מביא כזכור את סיפורו של הנער היתום שמבלה עם שני חבריו, האקלברי פין וג'ו הארפר. באחת מהרפתקאות השלישייה, הם מפליגים לאי שומם וכולם בטוחים שהם טבעו ומתו. בסופו של דבר הם חוזרים בהפתעה, וזוכים להתבונן בהלוויה שעורכים לתום.
החומרים הללו מופיעים בצורה דומה בסרטו של הבמאי האמריקני פרנק קפרה, "אלו חיים נפלאים" מ-1946. שם, המלאך שבא להציל את הדמות הראשית ג'ורג' ביילי מהתאבדות קופץ למים לפניו, על מנת שג'ורג' יציל אותו. כשהשניים מתייבשים בביתו של ג'ורג', קלרנס דואג לייבש גם את הספר שג'ורג' נשא עליו - "הרפתקאותיו של תום סוייר".
מתוך "אלו חיים נפלאים"
"אלו חיים נפלאים" היה אחד הסרטים הראשונים שעשה שימוש בנוסחה המוכרת, במסגרתה אדם שנואש מחייו זוכה להתבונן מהצד כיצד הם היו נראים אם הוא לא היה קיים. מלבד האגם, שמופיע בשתי היצירות, גם המהלך הזה משותף להן - כשברור שאת ההשראה קפרה שאב מטווין.
"האנשים החלולים" ב"אפוקליפסה עכשיו"
במקרה הזה, ספר מופיע בסרט שמבוסס על ספר אחר. ביצירת הפולחן של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו", מקריא קולונל קורץ (מרלון ברנדו), הקצין האמריקני המורד שהשתגע במהלך הלחימה בויאטנם, קטעים משירו של טי. ס. אליוט באוזניי פקודיו. "האנשים החלולים" של אליוט מכוון באופן מפורש מאוד ליצירה שעליה מבוסס סרטו של קופולה, הרומן "לב המאפלייה" של ג'וזף קונרד, כשהוא מקדים אותו בשורות: "מיסטה קורץ - הוא מת / פני עבור האיש הזקן".
סרטו של קופולה, שמתאר את המסע הסוריאליסטי בויאטנם בעקבות החייל האבוד, לוקח למקום וזמן אחר את יצירתו של קונרד, שמצדה מתרחשת בקונגו הקולוניאליסטית של סוף המאה ה-19. קורץ מספרו של קונרד הוא סוכן של חברה בלגית הסוחרת בשנהב, שמהראייה הלא-חפה-מבעייתיות של הכותב בן אותה התקופה, איבד מאנושיותו בסבך הפרא האפריקני, כך שהוא מנהיג שבט שפושט על הכפרים באזור.
השיר בן 98 השורות של אליוט משרטט דיוקן דקדנטי של תרבות המערב, שדומה לזה שמנסחים קונרד וקופולה. "דמות ללא צורה, צל ללא צבע / עצמה משתקת, ניע ללא זיע", מתרגם אותו דוד אבידן. "אלה אשר חצו / ישרי-מבט אל מלכות-המוות-האחרת / זוכרים אותנו - אם בכלל - לא כנשמות / אובדות ונואשות, אלא רק / כאנשים החלולים / כאנשים הדחלילים".
ואם כבר הוזכר "לב המאפלייה", הרומן החשוב מככב על המסך הגדול גם בסרט "קינג קונג", שם נעשה בו שימוש שחוטא באותה תפיסה קולוניאליסטית בעייתית של קונרד. במקרה של הסופר הבריטי, לפני כמאה שנה, זה אולי עוד היה בסדר, אבל ב-2005, שנת יציאת הסרט, כבר פחות מגניב לזהות את הצדדים החשוכים והשליליים באדם עם כל מה שהתרבות המערבית תופסת כפראי ואחר לה.
כאילו לא עברו מאה שנה. מתוך "קינג קונג"
"תקוות גדולות" ב"לרקוד עם לוחמים"
לפעמים לספר יש גם רק תפקיד מקומי ואזוטרי. כך קורה ב"לרקוד עם לוחמים". במרכזו טופר הארלי (צ'ארלי שין) שנוטש את הצבא האמריקני לאחר שחברתו עוזבת אותו ועובר למקדש בודהיסטי בכפר קטן בתאילנד. לאחר שמפקדו לשעבר נופל בשבי בעיראק, הוא מחליט לחזור על מנת להצילו. הקרבה העלילתית ל"אפוקליפסה עכשיו" היא כמובן לא מקרית, כשאת עיקר משאביה היצירה הזו משקיעה בלעשות צחוק מסרטי אקשן ומלחמה שונים, בהם גם "רמבו" ו"קומנדו".
"תקוות גדולות", ספרו של דיקנס שמביא את סיפורו של הפועל פיפ השואף לטפס בהיררכיה החברתית, מופיע לרגע בסרטו של ג'ים אברהמס - באחד הרפרנסים ל"אפוקליפסה עכשיו". עם דמיון לסצנה שבה קולונל קורץ מקריא לפקודיו את שירו של אליוט בפאתוס כבד - טופר קורא ברצינות תהומית את ספרו של דיקנס כשחבריו לצוות לידו. כשאחד מהם שואל אותו מה הוא קורא, הוא עונה לו, "תקוות גדולות". בתגובה זה תוהה אם הספר שווה משהו וטופר עונה את התשובה הלא מתוחכמת ובכל זאת מצחיקה: "לא כמו שקיוויתי".
"גאווה ודעה קדומה" ב"יש לך הודעה"
הקומדיה הרומנטית מסוף שנות התשעים בכיכובם של מג ראיין וטום הנקס עוסקת בנושאים שעניינו גם את ג'יין אוסטן בסוף המאה ה-18. עד כמה גאווה משחקת תפקיד משמעותי במערכות יחסים? כמה השפעה יש למעמד וכסף על קשרים אנושיים? ואיך מתחת ליחסי שנאה וסכסוך, מסתתרת בעצם אהבה?
מתוך "גאווה ודעה קדומה"
בסצנה שבה מופיע הספר, ג'ו, שפותח רשת ספרים ענקית מול חנות הספרים הקטנה של קייטלין, פוגש אותה בבית הקפה שבו היא מחכה לדייט עם הבחור המסתורי שאיתו היא מתכתבת במיילים. כיאה לקומדיה רומנטית, כמובן שהבחור שמולו קייטלין מנהלת מלחמת חורמה על עתיד העסק שלה - הוא גם זה שבו היא מתאהבת כשהשניים יושבים מאחורי המסך.
כמו אליזבת, גיבורת הרומן של אוסטן, גם ג'יין לא מוותרת על גאוותה מול ג'ו ומניחה לדעתה הלא מבוססת להנחות אותה, כך שהיא מתמלאת שנאה ולא מצליחה לזהות בו את האיכויות שהוא מפגין בהתכתבות ביניהם. כמו מר דארסי, ג'ו הוא גבר עשיר שמנסה לזכות בלבה של קייטלין, כשהוא שומר ממנה סוד, ולזמן לא קצר גורם לה להחזיק בתפיסות מוטעות לגביו. זאת, רק כדי שתוכל להתפכח ולהבין שאותו היא רצתה מההתחלה.
"פעמון הזכוכית" ב"10 דברים שאני שונאת אצלך"
ניסיונות שידוכים פתלתלים קצת פחות מאלה שמהנדסת אוסטן מופיעים בסרטו של גיל ג'ונגר. קאט (ג'וליה סטיילס) היא מתבגרת שאוהבת לזעוף על המין הגברי. ההורים שלה מנצלים את המצב ומציבים לאחותה הצעירה ביאנקה חוק, לפיו לא תוכל לצאת עם אף בחור עד שקאט תעשה זאת - מה שמוביל למזימה בהובלת שני בנים מתבגרים שחושקים בביאנקה. טלטלת החשיפה הגדולה מגיעה לקראת סוף הסרט ואחריה ההקלה כשהכל נופל על מקומו בשלום.
האוטוביוגרפיה של סילביה פלאת', המגוללת את משבריה הנפשיים בתחילת שנות העשרים לחייה, מופיעה בסרט בידיה של קאט. קשה למצוא קשר כלשהו בין הרומן, חייה או יצירתה של פלאת' לסרטו של ג'ונגר. הקשר הכללי והרופף למדי הוא בעצם העובדה שפלאת' הייתה משוררת וששמו של הסרט ניתן לו בגלל שיר שקאט כותבת ומקריאה לאחר שהיא מגלה על המזימה הגברית שפוגעת בה מאוד.
בריאיון ש"הניו-יורק טיימס" ערך איתה ב-2010, בזמן שניסתה להשיג מימון לסרט ששאפה ליצור על "פעמון הזכוכית", סטיילס סיפרה שהתאהבה בפלאת' בזמן שלמדה ספרות בקולג'. יכול להיות ששרבוב הספר לסרט מתחילת דרכה הקולנועית היה רעיון שלה. הפרויקט שסטיילס פינטזה עליו לא יצא לפועל בסופו של דבר, אבל על פי IMDB, צוות שלא כולל אותה, מעבד את הספר לסרט בימים אלה.
"גברת דאלאווי" ב"השעות"
אגב המשוררת הגדולה שהתאבדה, ברשימה שכזו אי אפשר שלא לציין את המחווה לכותבת אחרת שבחרה לסיים את חייה, וירג'יניה וולף. שוב מדובר ביצירה קולנועית שבאה במגע עם שני ספרים שונים. סרטו של סטיבן דלדרי, "השעות", מבוסס על הרומן באותו השם שכתב מייקל קנינגהם, שאחראי לוריאציה הספרותית הנמכרת על אחת היצירות הגדולות של וירג'יניה וולף, "גברת דאלאווי".
כמו ספרה של וולף, הסרט מתרחש במסגרת של יום אחד. דרך שימוש בספר, הוא קופץ בין שלוש נשים שחיות בשלוש תקופות שונות: הראשונה היא וירג'יניה וולף (ניקול קידמן) שכותבת את "גברת דאלוואי" ב-1923; השנייה היא לורה בראון (ג'וליאן מור) שב-1951 קוראת את הספר בחדר בבית מלון, שאליו היא מגיעה עם הרצון לסיים את חייה; השלישית היא קלריסה ווהן (מריל סטריפ) שב-2001, מעבירה יום דומה לזה של הגיבורה בספרה של וולף (הן גם חולקות את אותו שם), כשהיא מארגנת מסיבת הפתעה לחברה הטוב ריצ'רד, שמקבל פרס ספרותי.
מלבד הספר, שלושת הסיפורים נקשרים אחד לשני באמצעות אירועים ודמויות שמופיעים בהם בגרסאות שונות ושואבים השראה מיצירתה של וולף ומסיפור חייה. העניין העיקרי הוא כמובן ההתאבדות, שמגיעה בסוף "גברת דאלאווי", כמו גם במהלך המסיבה של קלריסה מ"השעות", כשריצרד בוחר לסיים את חייו, אחרי שבמשך כל היום הוא טוען שהפרס הוענק לו מהסיבות הלא הנכונות.
"מעבר לטוב ולרע" ב"דג ושמו וונדה"
מלבד שנאתו לכל מה שמגיע מהאי הבריטי, אוטו (קווין קליין), שותפה של וונדה בסרט הפשע של צ'ארלס סריטון מ-1988, מנסה לשוות לעצמו תדמית של אינטלקטואל. כדי לעשות זאת, בין השאר, הוא קורא את ספרו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. מעבר לכותרת הספר, שאולי הייתה יכולה להיות גם שם טוב לסרט מלא התהפוכות של סריטון (כשלכל אורכו לא ברור אם ניתן להכיל עליו מושגים כלשהם של טוב ורע), זהו שימוש מוצלח בהוגה המוכר מסיבה נוספת.
כשוונדה זועמת על אוטו לאחר התפתחויות לא צפויות בתוכנית שלהם, לגבי שלל היהלומים שהיו שותפים לשדידתו, היא לוחצת לו בדיוק על הנקודה הרגישה ומכנה אותו "טיפש" ולאחר מכן "קוף". "קופים לא קוראים פילוסופיה", הוא עונה לה, והיא מנצלת את ההזדמנות כדי להוכיח לו עד כמה הידע שבו הוא נוהג להתרברב, במקרים רבים, לא נכון. השימוש בניטשה אצל אדם שעסוק יותר בלתחזק תדמית מלגלות עניין אמיתי בפילוסוף מוצלח, מכיוון שניטשה הוא אולי ההוגה השחוק ביותר בתרבות הפופולרית, שפעמים רבות, נשענת על כותרות מכתביו בלבד.
"קופים לא קוראים פילוסופיה". מתוך "דג ושמו וונדה"
זה קורה למשל ב"מיס סאנשיין הקטנה", כשדוויין, המתבגר המדוכא שלא מוכן לדבר, מסמן את ניטשה בתור האלוהים שלו, כחלק מתפיסה מקובלת
ולא מדויקת שמזהה בהגות שלו ניהליזם. ב"שמש נצחית בראש צלול" מצוטטים דבריו של ניטשה על השכחה, ב"הסופרנוס" מוזכר מותו של האלוהים ו"מה שלא הורג אותך מחשל אותך", הוא אחד מאותם המשפטים שמופיע שוב ושוב על המסך, כשהקונטקסט המקורי שבו הוא הובא, נשכח מזמן.
