"המירוץ למיליון": לא צריך לקרוא ביאליק בשביל להיגעל מג'וקים
בעונה הנוכחית קיבלנו מנה גדושה של משימות שחושפות את הבורות של המתמודדים - עניין שנראה שההפקה הישראלית חוגגת עליו בכל הזדמנות. אז נכון, לא כולם חייבים להכיר שירים של ביאליק או לקרוא צ'כוב, אבל זאת גם לא גאווה גדולה לשים עליה את הפוקוס. מזל שהמקקים הזכירו לנו שכולנו אנושיים
אחרי ערב שכולו גבות נאלצנו להיפרד מאביבית והני, שיחסית לעונה די משמימה סו פאר הצליחו לייצר לא מעט רגעים קומיים (אם כי פחות רגעי "צוחקים איתכן" ויותר כאלה של "צוחקים עליכן"). הן אפילו הצליחו לבדל את עצמן זו מזו - במהלך העונה למדנו שאביבית היא נבונה, נחושה ורגישה ושהני עיוורת צבעים. די מהר היה ברור שזה לא כוחות. אביבית צריכה לרוץ בשביל שניים ואולי היא השאירה שני תינוקות בבית עם ציון, אבל היא בהחלט מטפלת בתינוקת אחת פרזיטית למדי, שאין בעולם מנשא גדול מספיק כדי להכיל אותה ואת הקפריזות שלה.
הני הביטה בעולם דרך עינית המירוץ וראתה רק דברים גבוהים מדי, אוכל מגעיל מדי, משאות כבדים מדי וג'וקים מפחידים מדי, שאין ספק שפתחו לה את התיאבון לחו"ל אבל לא מספיק כדי שתעשה מערוף לפרטנרית שלה ותיתן כתף. לא מפתיע שנקודת השבירה הראשונה של אביבית הייתה גם נקודת הפרידה של שתיהן מהמירוץ. נחמד מצד הני ששלתה איזה מקק או שניים ועצרה לחכות למשאית של המדליות, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
אם המירוץ לא היה מחייב את שני בני הזוג להשתתף במשימה, יכול להיות שאביבית הייתה מצליחה לסחוב את שתיהן עוד קצת, אבל הני, שיש לה עוד כל כך הרבה מה לתת (ככה זה כשאתה נותן כמעט כלום) לא הצליחה להתגייס בזמן, והרון שחר אכלה לגדיא. עדיין לא ברור לי איך הן יצאו לפני מור ומור מפרידה קאלו ובכל זאת הגיעו אחריהן לנקודת הסיום, אבל נסתרות הן דרכי המירוץ. הן הודחו, ובלכתה ציוותה לנו הני את החשיפה שכל מה שאנחנו רואים בטלוויזיה הוא אמיתי ("תתעוררו!"). בזאת לא נותר לי אלא לקוות שזאת לא הפעם האחרונה שאביבית תטוס לחו"ל ושבפעם הבאה היא תשאיר את הני בארץ, לפקח ולחלק לאנשים דו"חות מתנת חברת הדברה כלשהי.
הני היא אולי הסמן הימני של התופעה, אבל גם אחרי שהודחה נשארנו עם לא מעט נציגים של הז'אנר במירוץ, ואני מתכוונת לאלה שיזכרו את מקסיקו סיטי בתור הפעם הראשונה שהם ראו ספרייה מבפנים. אולי זה באמת תלוי ההרכב שעלה הפעם על הדשא, אבל יותר מדי משימות בליגה הזאת הן משימות חושפות סתימוּת. ואולי זאת לא סתימות אלא סוג מסוים של בורות שלעולם לא תראו את הגרסה האמריקנית, לצורך העניין, חוגגת עליו בכזאת עליצות, אבל ההפקה הישראלית מתענגת עליו בכל הזדמנות, והעונה קיבלנו מנה גדושה ממנו עד כדי כך שנדמה שזאת ממש הייתה עילה לגיטימית לליהוק.
אני לא אומרת שכולנו חייבים להכיר שירים של ביאליק או לקרוא צ'כוב, זה לא מעיד כלום על האינטליגנציה של האדם אלא יותר על בית הגידול שלו, אבל זאת גם לא גאווה גדולה ובטח לא אירוע טלוויזיוני לראות את נטע ועומר לא מזהים את "קן לציפור" או את אודי ויוסי שוברים שיניים ותאי מוח על אנגלית חצי יחידה או את מור ומור קלדניות האינסטגרם, שעולמן צר יותר מהיקף המותניים שלהן. בואו נגדיר את זה ככה – יותר כיף לראות, לעודד ולאהוב אנשים שאתה מזדהה איתם. אם אני מתבקשת ללגלג על אנשים במירוץ, זה רק מרחיק אותנו מהם, לא גורם לי להזדהות ולהתמכר. לפחד מג'וק ולהיגעל ממנו זה אנושי, וקורע לראות את זה מהצד כי גם אנחנו כאלה. לגחך על מתמודדים זה הכי עולם ארבע וממחוך למחשוש כוחנו יורד.
בברכת יש'כוח לטוהר ואוולין שהגיעו ראשונים, ותחינה למיתר ועדי – אלוהים אדירים, בפעם הבאה פשוט תחליפו מונית, אכלתם לנו את הראש.
בפרק הבא: חריף לי בפה, יילל אז הפצוע. חשבתי שאתה תימני, ענה לו החובש. לידיעת טייק דאת: הלחנתי את זה ואשמח לביצוע מפרגן בהופעה הקרובה. אל תהיו אנטישמים. אילליקה!
בקטנה:
אטלס: "פה מזריקים בוטוקס" - נטע מסווגת את העולם לפי מה שחשוב.
אובר : "התחלנו לדפדף כאילו עכשיו אנחנו קוראות ספר" - מור. כמעט האמנתי.
ספוילר: "יש פה טוויסט בעלילה, הוא כבר מת" - נטע. לפחות הפרה כבר נחה בקבר.
תמריץ: "בנות מסתכלות עליך, אליהו" - דניאל. אם זה לא יגרום לאליהו להרים ג'וק, אני לא יודעת מה כן.
הקרבה: "לא השארתי משפחה שלמה בבית בשביל ג'וק" - אביבה, שהג'וק החזיר אותה למשפחה שלה. נתגעגע.
