ביקורת סרט: "קוקו" - אנימציה גדולה מהחיים
צלקת מהעבר הפכה את המוזיקה לדבר אסור במשפחתו של מיגל. רצונו להשתתף בתחרות נגינה ביום המתים המקסיקני, מוביל אותו למסע מחוץ לגבולות עולם החיים. בלי לחטוא במבט מבחוץ שלעיתים יכול לנכס מרכיבים תרבותיים, פיקסאר יצרה סרט חכם ונהדר שנמנה בין יצירותיה הטובות ביותר
שתי דמויות ניצבות מול "קוקו" ("Coco") - סרט האנימציה החדש והנהדר של אולפני פיקסאר. הראשון הוא ג'ון לסטר, ממייסדי אולפן פיקסאר וקרוב לוודאי האיש החשוב ביותר באנימציה האמריקנית מאז וולט דיסני. בשבוע שעבר לסטר נאלץ לעזוב את הנהגת האולפן עקב האשמות בדבר "התנהגויות לא נאותות" כלפי עובדות בחברה. "קוקו", אחד הסרטים המקוריים והשאפתניים שנעשו באולפן, עשוי להיות שירת הברבור ל-22 שנות קריירה מפוארת.
הדמות השניה היא של נשיא אמריקני המחרחר ריב ומדון בין עמים וגזעים. "קוקו", פרויקט הנמצא בפיתוח מאז 2011, נושא ערך פוליטי מאוד רלוונטי מול הניסיון לבנות חומה פיזית, כלכלית ותרבותית בין ארה"ב למקסיקו. הסרט צולל לעומק המסורת המקסיקנית של "יום המתים" ומביא אותה לצופים בארה"ב ככאלו המשתייכים לחברה רב-תרבותית. ניכר כי יוצריו יצאו מגדרם בניסיון להציג דימוי מדויק של התרבות והמסורת המקסיקנית תוך יצירת עולם פנטזיה עשיר וקוסם מבחינה חזותית.
ביקורות קולנוע:
המוזיאון: חוויה אסתטית, סיפור אנושי מרגש
"הפורצת": בין אגדה לפרסומת סמויה
בדומה ל"מואנה", סרט האנימציה הפולינזי של אולפני דיסני, גם כאן נעשה שימוש בוועדת היגוי של נציגי התרבות כדי להכניס את צוות היוצרים לתוך נבכיה. בעוד "מואנה" זכה לביקורת מצדם של אנשי אקדמיה שהצביעו על נקודות התורפה וההכפפה במפגש הבין תרבותי, יש סיכוי טוב ש"קוקו" יחמוק מביקורת דומה. האופי הקרנוולי של האיקונוגרפיה והמנהגים ב"יום המתים" מקנה מרחב ביטחון לרעיונותיהם של האנימטורים. כמו כן הסרט מכיל שלל התייחסויות לדמויות ודימויים המיועדים לאלו שמכירים את התרבות המקסיקנית של המאה ה-20 מבפנים, באופן המקנה תחושה כי זהו סרט "שלהם". גם הצופים המערביים, שיפספסו חלק ניכר מהרפרנסים האלה, יכולים לחוש כי הם חווים מורכבות של תרבות שלמה ולא ניכוס נקודתי של מרכיבים מתוכה.
גיבור הסרט הוא מיגל ריוורה (אנתוני גונזלס), ילד בן 12 שיש לו חלום להיות נגן-זמר כמו האליל הנערץ שלו – זמר מקסיקני אגדי שמת בשנות ה-40 ושמו ארנסטו דה לה קרוז (בנג'מין בראט). הרצון של מיגל מתנגש עם ההיסטוריה המשפחתית. בפרולוג מסופר על סבת סבתו, מאמה אימלדה ריוורה (אלאנה אובך), שהייתה נשואה לנגן שנטש אותה ואת בתה בעבור קריירה. מאמה אימלדה התאוששה באמצעות עסק לייצור נעליים, אבל היא סילקה כל זכר למוזיקה מחייה של בתה קוקו ומחיי הדורות הבאים במשפחה.
מיגל מתאמן על הגיטרה בסתר בעודו חושש מזעמה של סבתא אבוליטה (רנה ויקטור). הסבתא רבא קוקו עדיין בחיים אך היא ישישה עם יכולת מוגבלת ליצור קשר עם סביבתה. במהלך חגיגות "יום המתים" אמורה להתרחש בכפר שבו חיה המשפחה תחרות נגינה ומיגל רוצה להשתתף. זהו הרגע בו נוצר עימות חזיתי בינו ובין משפחתו הנוגע לשאלת הכבוד למשאלותיה של סבת-סבתו.
"יום המתים", חג ששורשיו בתרבות האצטקית, מוקדש לטשטוש הגבול בין עולם החיים והמתים. זהו חג של מסורת משפחתית הכולל מנחות של אוכל אהוב על המתים המונחות על מזבח ("אופרנדה") או על קברים, פיזור עלי כותרת של פרחי ציפורן החתול שאמורים להנחות את המתים לביקור בעולם החיים, ושלל פעילויות קרנווליות שעושות שימוש בתחפושות ובובות של שלדים וגולגולות. זוהי הזירה המורכבת שבה מתרחש החיבור בין מיגל לעבר של משפחתו.
מיגל מגלה כי בתמונה של מאמא אימלדה על האופרנדה מסתתר חלק שקופל לאחור ובו בעלה הנגן הנוטש. הראש נחתך מהתמונה אך את הגיטרה הייחודית מיגל מזהה ככזו השייכת לאלילו הנערץ דה לה קרוז. ללא גיטרה משל עצמו, הוא מחליט לפרוץ למקום בו היא שמורה. אך ב"יום המתים" יש למעשה זה אפקט ייחודי: מיגל הופך לסוג של רוח רפאים שיושבי עולם החיים כבר לא מסוגלים לראות.
זוהי נקודת המוצא למסעו של מיגל בתוך עולם המתים. מעין שילוב של כור המצרף הנוצרי ועיר משוכללת המכילה מוטיבים עיצוביים מגוונים מהטווח הנע בין פירמידות אצטקיות, לעיצוב אר-דקו של המאה ה-20. לצד מיגל נמצא הכלב החמוד והמגושם שלו דנטה, המשתייך לזן כלבים עתיק ונטול פרווה (שאוולאויטסקויינטלי) - זן הנושא תפקיד רוחני בתרבות המקסיקנית, כפי שיתגלה במהלך הסרט.
מיגל פוגש את בני משפחתו המתים ובכללם את מאמא אימלדה. חזרתו לעולם החיים מותנה ברצונה של אימלדה אבל זו לא מוכנה לעשות זאת ללא ויתור של מיגל על רצונו להיות נגן. הוא נאלץ להימלט מבני משפחתו המתים בתקווה שסב סבו יחזיר אותו לעולם החיים - לפני שיום המתים יגמר והוא יישאר שם.
המסע של מיגל מכיל כמה תפניות עלילתיות אך אלו אינן רק מכשירים עלילתיים אלא מקור למורכבות רבה יותר מבחינה רגשית ורעיונית. הסרט משלב
במיומנות בין ריגושים שונים - קטעי מוזיקה סוחפת, מרדפים יצירתיים ושיאים רגשיים שמשתווים למיטב של פיקסאר (הפתיחה של "למעלה", הנטישה של ג'סי ב"צעצוע של סיפור 2"). בנוסף, הסרט מספק לא מעט בדיחות שעושות שימוש רב השראה באיקונוגרפיה המקברית של "יום המתים" ובאפשרויות של אנימציה לטפל באופן קומי בשלדים חיים. ישנו רובד שלם של בדיחות המכוונות גבוה יותר מבחינת הרפרנסים התרבותיים (הציירת פרידה קאלו זוכה להתייחסות מיוחדת), אך הדבר נעשה בדרך שאינה פוגעת בכבודן של אושיות התרבות המקסיקנית. סרט חכם ונהדר.
