עולה על גדותיו: "דיאטלנד" שובר מוסכמות, עד שהוא מתחיל להגזים

בפרק הפותח של סדרת הרשת "הוראס ופיט" נכנסת לבר ותיק בניו־יורק אליס, בתו השמנה של הוראס, בעל המקום. על הבר יושבת מרשה השתיינית, אישה מושכת כבת 60 בגילומה של כוכבת העבר ג'סיקה לאנג, ומפטירה לכיוונה של אליס את המשוואה הבאה: "את לא מחייכת כי את לא מאושרת; את לא מאושרת כי את שמנה".

תּוּת, גיבורתו השמנה של הרומן "דיאטלנד", נשאלת במהלך הספר כיצד הייתה נוהגת "בעולם אידיאלי" באנשים שזורקים לעברה הערות בוטות בקשר לחיצוניותה, והיא משיבה: "הם היו מקבלים את מה שמגיע להם (...) כאב וסבל. מוות".

תות היא בחורה מסוגרת ומדוכאת בת 29, המתפרנסת ממענה דיגיטלי בשמה של כוכבת רזה של מגזינים לנערות בשם קיטי, ומעבירה את ימיה בציפייה למהפך הגורלי שישנה את חייה - ניתוח לקיצור קיבה שישים קץ לניסיונות הכושלים שלה לרזות. מרגע הווידוי על הפנטזיה לחסל את כל מגניה, היא יוצאת אל מסע ארוך ומפותל, שבסופו תחליט אם לערוך את הניתוח כמתוכנן, או להמשיך את חייה כשמנה השמחה בחלקה. במהלך המסע הזה חוברת תות אל אחוות נשים פמיניסטית, ומתפתה לקחת חלק ב"תוכנית הבפטיסטית החדשה", המחייבת בידוד במעמקי האדמה במין גן עדן מסויט, שידיר אותה מחברתם של הזרים הלעגניים ושפע המזון שלהם. אם תעמוד בכל משימותיה אף תזכה בפרס כספי גדול.

מרענן את השיח העכשווי המרוט, המטיל את כל צרותיהן של הנשים על כתפי הגברים ועל שאר חלקים בגופם

המחברת היא סארי ווקר, אמריקאית שמנה בזכות עצמה, שרגילה לגינויים הקשורים לחיצוניותה ואף ספגה הערות משפילות בפומבי מהסופר הבריטי ויל סלף ("קופים דגולים", "אזור אפור"), כגון, "שמן זה לא בריא" ו"שמן זה מכוער". נקודת המוצא שלה ב"דיאטלנד" מעניינת וחותרת נגד קונבנציות פופולריות, המבקשות להצביע על הטראומה שבבסיסה של כל סטייה חברתית, ולאתר את הדרכים להחלמה ממנה. ווקר עיצבה את עברה של תות כמי שגדלה בחיק משפחה אוהבת ומגוננת, גוזרת מכך את המסקנה ש"שמנה היא פשוט... שמנה", ושומטת כל הצדקה או אצבע מאשימה כלפי מצבה.

חלקו הראשון של הספר מטוהר ממש מנוכחותם של גברים ומתנהל במערכת סגורה, מעין כוורת יצרנית לנשים בלבד. נדמה שהמודל הנשי האידיאלי מנוסח בידי "מלכת דבורים" כקיטי, שפועלותיה הן עוזרותיה המטופחות, העובדות כצוות במגדל עסקים יוקרתי במנהטן. מי שאין בכוחה לציית לתכתיבים החיצוניים שהן מציבות, נפלטת מהמערכת ולמעשה מאבדת את תוקף הנשיות שלה, ותות אמנם נשלחת לעבוד בשביל קיטי מדירתה בברוקלין, כביכול בגלל שיקולים כלכליים.

סגירת התסביך של תות בתוך מערכת נשית טהורה מסלקת את אותו מבט גברי ממשטר ידוע, שמעמיד את האישה בעמדת הקורבן הסביל וה"טראומטי". תות פוגשת אישה ללא שדיים, מיליונרית אקסצנטרית המגדירה עצמה "אספנית של נשים", וכוכבת עבר שמרדה בדימויה הזוהר (בניגוד ללאנג ב"הוראס ופיט", סדרה שיוצריה הם גברים, וביניהם לואי סי־קיי הידוע לשמצה) - כולן מציבות חלופה מאתגרת למודל ה"מלכה" של קיטי. כך משרטטת ווקר שני יקומים מקבילים של התקיימות נשית, ומרעננת את השיח העכשווי המרוט, המטיל את כל צרותיהן של הנשים על כתפי הגברים ועל שאר חלקים בגופם.

"את לא מחייכת כי את לא מאושרת, את לא מאושרת כי את שמנה". מתוך "הוראס ופיט"

אילו הייתה ווקר מסתפקת בכך, היה ספרה הדוק ומעורר מחשבה. אבל חלקו השני של הספר נתקף בבולמיה חסרת מעצורים, והמחברת מערה אל קרבו מכל הבא ליד: טרור, אפגניסטן, אנטישמיות, סוגיות גזע, מדיה, פורנו, ובעיקר המון גברים נבזיים, שקשת התעללויותיהם נמתחת מההטרדות המילוליות במרחב הציבורי ועד מקרי אונס קבוצתיים ורציחות סדיסטיות. ווקר מגביהה עוד ועוד את הלהבות תחת התבשיל המבעבע הזה, שטעמו העיקרי הוא רצונה הטריוויאלי, הקונפורמי כל כך, לשגר אל העולם ספר "מדובר", "חשוב", "אקטואלי". ווקר אף מעידה בסעיף התודות כי גייסה לספרה מונח מהסרט "תלמה ולואיז", "לתחום אחוות הנשים והעלאת המודעות". כלומר, מדובר בספר עם "שליחות" - אותה מכת מוות לכל יצירת אמנות אמיתית.

עיוורונה הפריבילגי של ווקר נחשף ברגע שבו היא מצילה את אחת הנשים הלבנות בספר מאחריות מוסרית על פיגועי טרור קיצוניים, וטופלת את כל

 המעשים האלה על "האחר", במקרה זה - "האחרת" - מהגרת היספנית שטופת נקם. זוהי רק סגירת קצוות אחת מני רבות, וכולן מצייתות בהכנעה לנוסחת ההפי־אנד ההוליוודית, שמזוהה עם גבר חסון ואישה רזה ההולכים אל עבר השקיעה. אין מנוס מהמסקנה האירונית, של"דיאטלנד" לא הייתה מזיקה תוכנית בפטיסטית משלו - איסור מוחלט על שומנים ותוספי מזון סכריניים, והכרה אמיצה בערך עצמו.

דיאטלנד, סארי ווקר, מאנגלית: טל ארצי, מטר, 350 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".