וודי אלן: "פתאום המוות לא נראה לי כל כך נורא"
הוא מסרב לצפות בסרטים של עצמו, מתעלם מביקורות וכבר לא מפחד מהמוות. בגיל 82 וודי אלן מוציא את סרטו החדש "גלגל ענק" ולא מראה סימני מנוחה. בריאיון ל-ynet הוא מדבר על ניו יורק ("לא הפסקתי לאהוב אותה"), על היהדות ("דת היא דבר מטופש"), ומסביר למה הוא כבר לא משחק בסרטיו: "אני זקן מדי בשביל להשיג את הבחורה"
בגיל 82 וודי אלן מוציא את סרטו ה-48, אבל מי סופר? בטח שלא אלן. "מעולם לא עשיתי ספירה, אבל זה נשמע הגיוני. אם כך, עכשיו אני לקראת סיום העבודה על הסרט ה-49 ומתחיל לכתוב את הסרט ה-50". אומר בריאיון ל-ynet בפריז לרגל סרטו החדש "גלגל ענק". גם אם אתם לא נמנים עם קהל מעריציו אי אפשר שלא להשתאות מול המספר הזה שכולל בתוכו כמה מן הסרטים הגדולים של המאה ה-20.
אבל לפני שמתיישבים לראיין את וודי אלן חייבים להסכים לכמה תנאים מקדימים. "ניהול משק בית" כפי שקוראים לזה בעגה המקצועית. כל שאלה על פרשת הארווי ויינשטיין, אותה חשף לראשונה בנו העיתונאי רונאן פארו בעיתון ה"ניו-יורק טיימס", תוביל להפסקתו המיידית של הריאיון. גם שאלות על בתו המאומצת סון יי אליה נשוי, מחוץ לתחום; כמו גם האשמותיה של בתו החורגת דילן פארו, שטוענת כי אלן התעלל בה מינית בילדותה - דבר שאלן מכחיש בתוקף וטוען שאשתו לשעבר, השחקנית מיה פארו, היא זאת ששתלה בראשה של הילדה את הרעיון כנקמה על הרומן שניהל עם סון יי.
מלבד "זוטות אלה" אפשר לדבר על הכול, אבל בקול רם. "דברי בקול רם", הוא מבקש בעודו יושב מולי לבוש בסוודר ירוק ומשקפיו האיקונים מעטרים את פניו. "אני לא שומע טוב, במיוחד באוזני השמאלית. את יודעת, אני כבר איש זקן", מחייך אלן.
תחגוג את סרטך ה-50?
"מה פתאום! אני אף פעם לא חוגג, אני שמח להיפטר מהסרטים שלי. את יודעת ש'גלגל ענק' הוא כבר היסטוריה עבורי? צילמתי אותו לפני שני קייצים ואין לי שום עניין בו יותר. ככה אני עם כל הסרטים שלי - מעולם לא צפיתי בהם שוב. לא ראיתי את 'הרומן שלי עם אנני' או את 'מנהטן' או כל אחד אחר מאז שסיימתי לעבוד עליהם. אני יודע שזה יתסכל אותי לצפות בהם, שאראה אותם ואחשוב שיכולתי לעשות משהו הרבה יותר טוב. אם למשל אני מתאמן על ההליכון ובטלוויזיה מקרינים את אחד הסרטים שלי, מיד אני מעביר תחנה. אין לי עותקים שלהם, אני לא שומר אותם ואני לא משתתף בפאנלים לכבוד הסרטים שלי. אני לא מוכן לחיות בעבר ולא מעוניין לדבר על איך דברים היו פעם. אני חושב שזו טעות גדולה".
עדיין אכפת לך מה אנשים חושבים על העבודה שלך?
"הדבר המצחיק הוא שאף פעם לא ממש היה לי אכפת. אין לי מה לעשות עם המידע הזה. מאז הסרט השישי או השמיני שלי לא קראתי מילה על מה שכותבים על הסרטים שלי. בהתחלה הייתי מסתכל על הביקורות, באמריקה היו ערמות של עיתונים עם ביקורות, לכל אחד הייתה דעה, וחשבתי לעצמי שזה מגוחך, שום דבר מזה לא יכול לעזור לי, אין לי מה לעשות עם כל האינפורמציה הזאת, אז הפסקתי. לא באמת עניין אותי אם הסרטים שלי הרוויחו כסף, דבר שכמעט ולא קרה, ולא היה אכפת לי אם המבקרים או הקהל אהבו אותם או לא".
"כן, זה יוצא משהו כזה. אבל כשאתה מסיים פרויקט, אם אתה אדם כותב או קולנוען, מה יש לך לעשות? אני לא אוהב לצאת לחופשות, ללכת לים או לנסוע לטבע - זה לא מעניין אותי, אז אני יושב בבית בערך יומיים ואז מתחיל לכתוב שוב, כי זה מה שאני אוהב לעשות. זה כמו תחביב עבורי, כמו לנגן מוזיקה. זה נראה כמו הרבה עבודה אבל זה לא, אנשים חושבים שאני עובד הרבה אבל אני לא".
לדבריו, מעולם לא חווה משבר כתיבה ואולי זה הסוד לפוריות שלו. "יכול להיות שלקח לי זמן לחשוב על רעיון חדש לסרט שאני ממש אוהב, אבל זה לא מחסום כתיבה שמנע ממני לכתוב במשך חודשים רבים".
איך נראה סדר היום שלך?
"אני קם מוקדם בבוקר, כותב, מתעמל ואז אוכל צהריים עם אישתי וחוזר לכתוב שוב אחר הצהריים. לפעמים אני מתאמן בקלרינט קצת, אולי יוצא לארוחת ערב או נשאר בבית וצופה בכדורסל או בבייסבול. זה מאוד כלום, שום דבר מיוחד, קיום של מעמד הביניים".
אתה מוצא שעם הגיל הדברים שמעניינים אותך משתנים? למשל הדמות של ג'יני, גיבורת "גלגל ענק", היא אישה בגיל העמידה שדורכת במקום. היית כותב אותה גם בשנות השלושים לחייך?
"האובססיות שלי לא השתנו כמעט. לא גדלתי והתפתחתי יותר מדי או השתניתי יותר מדי. דברים שעניינו אותי בעבר מעניינים אותי גם היום, כך גם הדמויות".
"גלגל ענק", שיוצא מחר (ה') לאקרנים, מתרחש בשנות ה-50 ומגולל מפגש של ארבעה אנשים שחייהם מצטלבים על רקע פארק שעשועים גדול בקוני איילנד. ג'יני (קייט ווינסלט), שחקנית לשעבר רגישה ובלתי יציבה שעובדת כמלצרית במסעדת צדפות; האמפטי (ג'ים בלושי), בעלה המחוספס של ג'יני, שמתפרנס מהפעלת קרוסלה בפארק; מיקי (ג'סטין טימברלייק), מציל נאה שחולם להיות מחזאי; וקרולינה (ג'וני טמפל), ביתו של המפטי שמחפשת מקלט בביתו של אביה מבעלה הגנגסטר וחבורתו.
"כשגדלתי הבנתי שקוני איילנד, שהיה מקום מאוד צבעוני, הוא בעצם מקום די מדכא. אנשים לא קלטו שמתחת לצבע ולהתרגשות ולמסיבה ולפופקורן גרו שם אנשים קשיי יום. הם היו עניים וחיו באווירה מאוד לא טובה. כמו שבקרקס רואים רק את החלק הנוצץ והמלהיב ולא את החיים הנוראיים של אנשי הקרקס - הם חיים באוהלים, עוברים ממקום אחד לשני. כך גם קוני איילנד, וחשבתי שזה המקום הנכון למקם את הסיפור הספציפי הזה".
רוב סרטיו של אלן מתרחשים בניו יורק, אולם לאחר שצילם את "נקודת מפגש" ב-2005 מצא את עצמו עוזב אותה ועובר למחוזות אחרים. "הסיפור מאחורי זה פשוט", הוא מסביר, "לא הפסקתי לאהוב את ניו יורק כמו שהאגדה גורסת. מה שקרה הוא שהגעתי לאנגליה והם הציעו לי לצלם שם סרט בתנאים שלי ובכסף שלהם. אחר כך הם רצו שאחזור ואצלם עוד אחד ("סקופ", "החלום של קסנדרה"). לאחר מכן קיבלתי טלפון מצרפת ("חצות בפריז"), ספרד ("ויקי כריסטינה ברצלונה"), איטליה ("לרומא באהבה"), כולם רצו שאצלם בארצות שלהם סרטים. נסעתי לבירות הגדולות שבעולם, לקחתי את המשפחה, העברתי שם את הקיץ וצילמתי סרטים שרציתי לעשות. אחר כך מצאנו משקיעים בארצות הברית שרצו להשקיע בי ולתת לי לעשות את הסרטים שאני רוצה לעשות וחזרתי לאמריקה". זה המקום לציין שסרטו הבא של אלן, שכבר נמצא בשלבי עריכה מתקדמים נקרא "יום גשום בניו יורק". מתברר שאין מקום כמו הבית.
נהגת לשחק בסרטים שלך ולספר אותם. בסרטים האחרונים אתה לא משחק ולא מספר. מה קרה?
"אני לא יכול להשיג את הבחורה יותר. אני זקן מדי בשבילה ואז זה לא כיף לשחק בסרט. לא בא לי לגלם את המשרת הזקן או את דמותו של השוער בבניין. אם אני לא יכול לשחק את התפקיד הראשי אני מעדיף שלא לשחק בכלל.
"לעניין המספר, אם זה הכרחי עבורי להיות מספר הסיפור אעשה זאת, אבל לרוב זה כבר לא המצב. כל תסריט מציע מספר אחר. אני אוהב סרטים עם קריינות ולא אהסס לעשות זאת, אבל לדוגמה בסרט הזה - ברור שהמספר צריך להיות מיקי המציל".
כשג'סטין מספר את הסיפור, אפשר לשמוע אותך בבהירות. זה מכוון?
"ברגע שאני כותב את זה הוא ישמע כמוני. גם העובדה שיש לי את אותן שאיפות כושלות שיש לדמותו של מיקי תורמת לכך. גם אני הייתי רוצה להיות סופוקלס או צ'כוב או יוג'ין אוניל. הוא לעולם לא יהיה וגם אני כבר לא אהיה. אני מזדהה עם התחושה הזו מאוד ולכן היא כתובה בניב שלי".
אף שסרטיו האחרונים מתמקדים בעיקר בנשים, אלן מגלה שלא תמיד היה לו קל לכתוב תפקידים נשיים. "לכולם יש צד נשי וגברי, כמו שאני בטוח שגם לי יש, אבל כשהתחלתי לכתוב לא הצלחתי לכתוב תפקידים לנשים. כתבתי רק לגברים. ואז נכנסתי למערכת יחסים עם דיאן קיטון וגרנו ביחד כמה שנים. נשארנו חברים קרובים לכל החיים והיא כל כך הרשימה אותי, היא פשוט אישיות גדולה מהחיים. בגללה התחלתי לכתוב גם לנשים. התחלתי לראות את הפרספקטיבה הנשית דרך העיניים שלה, גם נהניתי מזה. כך מצאתי שהדמויות הנשיות הן לרוב יותר מעניינות עבורי. הן מורכבות יותר ויש להן מנעד רחב יותר של רגשות".
הדמויות בסיפור הזה מאוד רומנטיות וכולן מאמינות שהאהבה יכולה להציל את היום? האומנם?
"יש את האשליה שאתה תינצל על ידי מאורע רומנטי. זאת הפנטסיה לרוב, או שמשהו ישנה את חייך - אבל זה קורה לעיתים רחוקות".אתה רומנטיקן?
"אני חושב שתמיד הייתי רומנטיקן. הרבה יותר מהנשים שהייתי איתן. כולן היו נשים נפלאות - הייתי בר מזל. כל הנשים בחיי עשו המון כדי לעזור לי. אשתי הראשונה (הארלנה רוזן) איתה הייתי בגיל מאוד צעיר; אשתי השנייה (לואיזה לסר), איתה הייתי בגיל קצת יותר מבוגר; דיאן קיטון שתרמה לי המון, סון יי, אשתי הנוכחית. אני מיודד עם כולן והן חלק גדול מחיי אבל תמיד הייתי הרומנטיקן שבקשר".
יש בך גם המון נוסטלגיה?
"אצלי? תמיד. וזאת מלכודת מאוד מפתה ומסוכנת. אתה חייב להישמר שלא להיסחף בצורה נוסטלגית".
אם היית יכול לאן היית חוזר?
"אם היה לי יום אחד? הייתי בוודאי חוזר לתקופה שהייתי בה בשיא הכושר הגופני שלי. לא הרבה יודעים אבל הייתי אתלט מצוין בצעירותי והייתי שמח לחזור למגרש ולשחק בייסבול טוב כמו ששיחקתי כשהייתי נער".
על אף סלידתו מהתקשורת, במהלך הריאיון אלן משתף פעולה. לפעמים הוא משתהה מעט עם תשובותיו תוך כדי שהוא מסדר את המשקפיים על האף. כך קורה שאנחנו מתעכבים על נושא המוות, שמופיע דרך קבע בסרטיו. מצפייה בסרטיו תמיד היה ברור שהמוות הוא אחד הדברים שיותר מפחידים אותו ושמבחינתו המוות הוא הפגם הטראגי של האנושות. אולם דווקא ממקום כל כך ברור, מגיעה הפתעה.
אלן נולד כאלן סטיוארט קוניגסברג בברוקלין שבניו יורק. סביו היגרו לארצות הברית מרוסיה ואוסטריה ודיברו יידיש, עברית וגרמנית, שפות עליהן חונך אלן הצעיר. לדבריו, הוא היה ילד מאוד פעלתן, ששיחק הרבה ספורט ונקלע ללא מעט לצרות. "החבר'ה ואני גנבנו קצת, שברנו קצת חלונות, התחלנו שריפות קטנות במטרה לצלות תפוחי אדמה ומרשמלו. לא הייתי ילד רע אבל לחלוטין הייתי תלמיד גרוע".
אופי המשפחה המאוד יהודי, כמו גם המקום בו גדל והאנשים שסובבו אותו תופסים מקום גדול בכתיבתו ובאים לידי ביטוי ברבים מסרטיו, אבל האמת שליהדות עצמה אין שום חשיבות עבורו. "גדלתי במשפחה יהודית, הלכתי לבית ספר לעברית במשך שנים רבות, עשו לי בר מצווה - אבל שום דבר שקשור לדת מסודרת לא היה לי חשוב", הוא מסביר. "תמיד חשבתי שדת זה דבר מטופש, שזאת מכונה משומנת לעשייה של כסף. אני אתאיסט, מעולם לא היה לי שום עניין בזה. נהפוך הוא, כל דת שנכפית עליך כילד, כמו שכופים עליך לדעת שייקספיר, היא לא דבר טוב. כילד, תמיד רציתי לצאת החוצה אחרי בית ספר או לשחק בשבתות עם החברים שלי אבל הורי הכריחו אותי ללכת לבית ספר לעברית ולבית כנסת - דבר שלא היווה תענוג גדול בשבילי. לא אהבתי את זה".
ובכל זאת, היהדות מהווה חלק חשוב בסרטיו. "אם אני כותב על משפחה אני עושה אותה יהודייה כי זה מה שאני מכיר מהבית. לא הייתי יכול לכתוב מה מתרחש בבית של משפחה שחורה, אירית או איטלקית. כלומר הייתי יכול לכתוב אבל זה לא היה יוצא אותנטי. אבל אני מכיר את הניואנסים בבית יהודי, ראיתי את זה, חוויתי את זה, גדלתי בשכונה יהודית, החברים שלי היו יהודים - חוץ מזה זה אף פעם לא ממש עניין אותי".
ביקרת אי פעם בישראל?
"לא. אני לא אדם שמטייל, אשתי היא זו שמטיילת בינינו, אני לא אוהב את זה. אפילו לא אהבתי להגיע לפריז לריאיונות האלה, זה נטל עבורי. אם זה תלוי בי, הייתי נשאר בניו יורק כל הזמן. לפעמים אני לא יכול כי יש אילוצים של העבודה, אבל אני לא נהנה לארוז, לטוס, לקחת את כל התרופות שלי, את כל הבגדים שלי, להיכנס למלון, להתקלח במקומות שזרים לי. אני רוצה להיות בבית ולהירגע".
יצא לך להיתקל באנטישמיות לאחרונה?
"באופן אישי לא נתקלתי כלל בגילויי אנטישמיות, למרות שיש לי חברים שטוענים שהאנטישמיות גברה. תראי, זה לא מפתיע אותי. פרויד אמר פעם כשנשאל על הנושא: "אנטישמיות תמיד תהיה כי אנשים הם זן עלוב", ואני מסכים איתו לגמרי".
לפנייה לכתב/ת 
