שתף קטע נבחר
 

אם חשבתם שידעתם הכול על אושוויץ, תקראו את פרימו לוי

בין תצהירים שמפרטים את המחלות השכיחות במחנה ודו"חות היגיינה מלאים במספרים, "כך היה אושוויץ" חושף פרטים מפתיעים על מוקד הזוועות (ידעתם שד"ר מנגלה נהג לחוס על אסירים רופאים?) וממחיש כמה פרימו לוי הוא העד האולטימטיבי

הוגה הדעות ג'ורג'ו אגמבן אמר על פרימו לוי שהוא העד המושלם. זו לא מהימנותו כעד שזיכתה אותו בתואר הזה (לוי בעצמו איתר שגיאות בעדויותיו), אלא הנכונות שלו למסור את הדברים שוב ושוב, לכל מי שמוכן להקשיב. בכמה הזדמנויות לוי בעצמו השווה את עדותו לשירת יורד הים בפואמה המפורסמת של קולרידג'; אותו יורד ים שהרג את האלבטרוס באחת מהפלגותיו, ובשובו כפה את סיפורו על המוזמנים לחגיגת כלולות. הוא סיפר את קורותיו בכפייתיות, נחוש למהול את עליצות החתונה בתוגתו. גם התשוקה הזו אינה זרה ללוי. בפתח "הזהו אדם?" הוא מתעקש לפנות אל הקוראים "היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים", ולסייט את שלוותם בבלהותיו.

 

לא אחת קורה שפרט אחד, מוזר, מזעזע את מה שהופך תוך עמודים ספורים לשגרת קריאה ()
לא אחת קורה שפרט אחד, מוזר, מזעזע את מה שהופך תוך עמודים ספורים לשגרת קריאה

בקובץ "כך היה אושוויץ", שתורגם לאחרונה לעברית, ערוכים למעלה מ־20 טקסטים שלוי מעיד בהם על המחנה - תצהירים, הרצאות, דו"חות, מאמרים ונאומים. ראשון הוא "דו"ח על הארגון ההיגייני־רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ", שבין היתר מוסר דין וחשבון על המחלות השכיחות במחנה. אחריו, תצהירים למשפט הס, מכתב לנערה שמבקשת לדעת אם יש אמת בסיפורים על אושוויץ, תלונה נגד מנגלה, עדות במשפט אייכמן וכיו"ב מסמכים. פרטים דומים מופיעים בטקסטים שוב ושוב, אך לא אחת קורה שפרט אחד, מוזר, מזעזע את מה שהופך תוך עמודים ספורים לשגרת קריאה. דוקטור מנגלה, מתברר למשל, נהג לחוס על אסירים שהצהירו על עצמם שהם רופאים. וגם: לוי בעצמו סיפר לשוביו שהוא יהודי ("מתוך טיפשות או חוסר מודעות").

 

קשה להכריע אם זו הקללה או הברכה של העד המושלם - החזרה הבלתי פוסקת על העדות. לוי טען לא פעם שהמחויבות לעדות העניקה משמעות לחייו, ושכבר באושוויץ הרצון לספר על שאירע שם הידק את לפיתתו בחיים. מצד שני, קארול אנג'ייר, שכתבה את אחת הביוגרפיות האחרונות עליו, חשפה שלמרות מה שטען שוב ושוב, לא נקלע לוי אל הכתיבה משום מחויבותו להעיד, אלא חלם להיות סופר משחר נעוריו. בביוגרפיה אחרת, "החיים כחומר", ברל לאנג מגלה שגם הדיכאון פקד את לוי לפני אושוויץ. הדיכאון והספרות קדמו אפוא שניהם לשואה, אך שניהם נכבלו באירועיה. רצה להיות סופר - השואה הפכה אותו לעד־סופר. רצה להתאבד - השואה הפכה את התאבדותו למיתה (כשהתאבד אמר עליו אלי ויזל שהוא "מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר"; אולי המפורסמת באמירות עליו). כתיבה והתאבדות, שניים מהמוחלטים שבקניינים האנושיים - את שניהם איבד לוי לשואה.

 

 

כשהתאבד אמר עליו אלי ויזל שהוא "מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר". פרימו לוי (צילום: AFP) (צילום: AFP)
כשהתאבד אמר עליו אלי ויזל שהוא "מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר". פרימו לוי(צילום: AFP)

אז זו לא רק כפיית החזרה המפורסמת של הפוסט־טראומטי שמצווה את הקורא להבחין בה, כשם שזו לא רק ההכרה בנחישותו של מי שנשבע למשוך את הזיכרון מהנשייה, שמחייבת את הקורא להאזין לעדויותיו. זו גם ההשתתפות הצנועה בטרגדיה של אדם שהשואה הפקיעה ממנו את כתיבתו ואת מותו. לכן, מעבר לחשיבות ההיסטורית של איסוף כל עדות שניתן לקושש ממה שהזמן מכלה, נכונה גם בחירתם של עורכי הקובץ שלא להכליל בו את כתביו היצירתיים של לוי - לא פרוזה, לא שירה, לא דברי ביקורת - ולהניח את המסמכים פרי עטו לצד אלו של עד אחר, לאונרדו דה בנדטי, לא־סופר־בכלל, רופא. רוב העדויות של השניים מוסרות את הדברים באיפוק מצמית - דו"חות מרוסנים על אכזריות משולחת רסן, ובתוכם הרבה מספרים: כמה הגיעו, כמה נותרו, כמה קלוריות, כמה שילשלו, כמה טיפות אופיום, כמה מטרים מחדר הרחצה לבית החולים. זו לא ספרות יפה.

 

ובכל זאת יש בזה ספרות, ולכן גם נחמה: מה שמעודד בספר הוא העובדה שהסופר לא אחת נגלה בו, ולא רק במסמכים של פרימו לוי, אלא גם באלו של

 דה בנדטי (שהתייחס בביטול לאפשרות לכתוב ספרות בעצמו). באחד הספרים המפורסמים של לוי, "הטבלה המחזורית", עולה מכמה סיפורים שכל ניסיון של האדם לשלוט בחומר מוביל בסופו של דבר לכישלון. בסיפור "כרום", צבע שהחברה של לוי מנסה להפיק הופך ג'לטיני ויש להשליכו. ב"גופרית", ניסיון לעבוד עם היסוד כמעט גורם להרס מוחלט של המפעל. מילים, עבור פרימו לוי, אולי אינן שונות מחומר. למרות הבחנתו של אגמבן, ועל אף שלוי השווה את עצמו ליורד הים הישיש, הוא גם ידע, ולעיתים אמר, שהוא בהכרח עד מוגבל, משום שהיחידים שיכולים למסור עדות שלמה על אושוויץ הם אלה שמתו שם. אבל יכול להיות שהעדות שלו אינה מושלמת מסיבה אחרת, אולי משום שבכל עד ישנו גם סופר. זו דרך טובה להיכשל, אם כך. נחמה פורתא.

 

"כך היה אושוויץ", פרימו לוי, מאיטלקית: אלון אלטרס, דביר, 221 עמודים

 

הביקורת פורסמה במוסך "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: AFP
פרימו לוי. העד המושלם
צילום: AFP
לאתר ההטבות
מומלצים