ניקול קראוס: "אם הייתי חיה בישראל, אולי לא הייתי מרגישה בדידות"
גיבורת ספרה החדש היא סופרת אמריקנית בשם ניקול, שנוסעת לחפש את עצמה בישראל על רקע נישואיה המתפוררים. ניקול קראוס עצמה מצאה בישראל בן זוג וזיכרונות ילדות אבודים מהבריכה של הילטון. עכשיו היא מספרת למה רק כאן, בתל אביב, היא מצליחה להשתחרר מהבדידות
אבל קראוס מתעקשת: הספר לא עוסק בה. "הנה החיים שלי: אני סופרת, אנחנו יודעים, יש לי שני בנים, אנחנו יודעים, הייתי בנישואים, אנחנו יודעים, היום אני כבר לא, גם את זה אנחנו יודעים. הכל ידוע. מעייף אותי שאנשים שואלים שוב ושוב אם הכל אוטוביוגרפי, אם זה עליי, אם זה על המשפחה שלי, אם זה על הגירושים, כי מבחינתי זה בכלל לא העניין. לפני כמה ימים פגשתי את פיליפ רות ודיברנו על הבעיה הזאת, על התשוקה של הקורא לדעת 'מה אמיתי'. הוא סיפר שהיה פותח ראיונות בהכרזה, 'הכל אמת - כל דבר בספר הזה קרה לי, ממש כל פרט קטן. עכשיו, מה עוד אתם רוצים לדעת?'"
ובכל זאת כתבת רומן על סופרת יהודייה מברוקלין, אמא לשני בנים שעוזבת נישואים כושלים ובאה לביקור בישראל. וקוראים לה ניקול. הרי יכולת לכתוב על איזו סמנתה מאטלנטה. למה את עושה לעצמך חיים קשים?
"דמיין לעצמך את האפשרות שפשוט לא אכפת לי שאנשים יבינו לא נכון. אם חצי מהאנשים, אפילו אם 90 אחוז מהאנשים, יגידו 'וואו, היא כזה אדם פרטי והיא כתבה ספר כל כך אוטוביוגרפי', וזה כל מה שהם מצליחים לקבל מהספר - אז אוקיי, חבל מאוד. אבל אם עשרת האחוזים הנותרים יבינו שזה על משהו אחר מעבר לסיפור האוטוביוגרפי שלי, שהם לא קוראים בשביל ללמוד על הסופרת אלא בשביל ללמוד על עצמם; אם בשביל האחוז הקטן הזה זה יעבוד - נהדר. ואפילו אם הם לא יבינו, לא נורא. כבר ראיתי את החיים שלי מפורשים לא נכון כל כך הרבה פעמים, שלמדתי לוותר. אז נכון, לא הייתי חייבת להפוך לדמות ציבורית - לראות את החיים שלי לא מובנים, את העבודה שלי לא מובנת, את הנישואים שלי לא מובנים - אז מה, זה לא ביג דיל".
אבל נראה שזה דווקא כן ביג דיל. לפחות לפי מספר הפעמים בשיחה שבהן חוזרת קראוס, ברגישות ובנחישות, על המנטרה "בלי להיכנס לעניינים אישיים מדי". ה"עניינים" שקראוס מתכוונת אליהם הם כמובן הנישואים לסופר ג'ונתן ספרן־פויר והגירושים ממנו לפני שלוש שנים; פרידה שהעסיקה מאוד את התקשורת, שהציתה חרושת שמועות הכוללות שמות כמו נטלי פורטמן ומישל וויליאמס, ושמצאה את מקומה גם ברומן האחרון של ספרן־פויר, 'הנני'.
עדות נוספת ל"עניינים" שקראוס מסרבת להתייחס אליהם אפשר למצוא בעמוד הפותח את הספר, בהקדשה ל"גב"א", הלא הוא בן זוגה הנוכחי של קראוס, גון בן ארי הישראלי. בן ארי, סופר ויוצר של פרסומות וקליפים בינלאומיים (יחד עם וניה הימן ורועי כפרי), הכיר את קראוס כשנשלח לפני שמונה שנים לראיין את הסופרת לכתבה במוסף זה. "בעקבות אותו ראיון התפתחה בינינו חברות שנמשכה חמש־שש שנים", סיפר כאן בן ארי לאחרונה בראיון, "קצת אחרי זה נפרדתי מחברה שלי. ניקול נפרדה מבעלה. ומאז יש בינינו אהבה גדולה".
היום הם מנהלים מערכת יחסים על קו ברוקלין־תל־אביב - אותה תל־אביב שבה מבקרת ניקול, גיבורת 'יער אפל' (הוצאת מחברות לספרות); "עיר ים־תיכונית שערה בכל שעות היום והלילה ונהיית מוטרפת יותר ככל שהשעה מתאחרת", כמו שהיא מתוארת בספר.
"האנשים שאתה אוהב מלמדים אותך איך לראות מקום", קראוס אומרת. "אני רואה את תל־אביב דרך העיניים של האהבה שלי לאנשים שגדלו בה. אבא שלי גדל בתל־אביב, וכילדה הוא לימד אותי איך לראות אותה. וגם היום, חיבור רגשי עמוק עם מישהו שאני אוהבת מלמד אותי לאהוב את המקום הזה. אתה מבין איך הדברים שאתה אוהב בו עוצבו על ידי האדמה, השמש, התרבות, הערכים של המקום - ואתה לומד לראות את המקום גם דרכו. אז עבורי יש כאן איזה רצף מאז הילדות. אפשר לומר שזה גורל, ואפשר לומר שאני ביקשתי את זה עבורי, שאלה הסיפורים שהקשבתי להם במיוחד".
לנהל שיחה עם ניקול קראוס זה קצת כמו לקרוא ספר שלה. התשובות הן סיפורים ארוכים ומהורהרים, בלי התחלה, אמצע וסוף מוגדרים; מין זרם תודעה שמדלג בין זיכרונות, הגיגים פילוסופיים, מחשבות קיומיות, וכמובן הרבה היסטוריה וספרות יהודית.
כשהיא לא בתל־אביב, קראוס מתגוררת עם שני בניה, סשה וסיי, בפארק סלופ, שכונה ברוקלינאית שאפשר לפגוש בה את פול אוסטר בתור לירקן. בגיל 43 היא אחת הסופרות הבולטות באמריקה, כוכבת בינלאומית. ''אדם נכנס לחדר'', ''תולדות האהבה'', ''בֵּית גדול'' - מהרגע הראשון התברגה קראוס לליגת־העל והפכה לסופרת מצליחה מאוד וגם מוערכת, חברה של כבוד במועדון הסופרים היהודים־אמריקאים.
הרומן החדש שלה מספר על עורך דין יהודי מזדקן ועשיר מניו־יורק שנעלם לאחר שמכר את כל רכושו, עד הפרוטה האחרונה, ועבר להשתכן במלון הילטון בתל־אביב. ניקול, סופרת יהודייה במשבר כתיבה, משאירה מאחוריה את הנישואים הכושלים ואת שני הילדים, ומגיעה גם היא להילטון - מקום שיש לו מעמד מיתי בספר, כמו גם בחייה האמיתיים של קראוס. "ההילטון בתל־אביב הוא מקום מכונן עבור המשפחה שלי. ההורים שלי התחתנו שם, והיינו מבקרים שם המון מאז שהייתי ילדה קטנה. המקום הזה מקודד בגנטיקה הרגשית שלי".
במובן הזה, ''יער אפל'' מצטרף לשורה ארוכה של רומנים מאת סופרים יהודים־אמריקאים מהתקופה האחרונה, שעוסקים בישראל (ג'ונתן ספרן־פויר, נתן אנגלנדר וג'ושוע כהן הם רק חלק מהרשימה); שבוחנים את זהותם באמצעות גיחה לארץ האבות. אבל נראה שהחיבור של קראוס עם ישראל עמוק יותר, ולא רק בגלל הסדרי הזוגיות החדשים.
"סבא וסבתא שלי חיו בישראל תקופה ארוכה. ההורים שלי הכירו שם, גרו שם במשך שנים ותמיד דיברו מעל הראש שלנו בעברית כשהם לא רצו שנבין. אח שלי עשה עלייה בגיל 30 וחי בתל־אביב עם המשפחה שלו. ישראל תמיד הייתה עבורי החיים שמנגד, החיים שהיו יכולים להיות לי אם ההורים שלי היו מחליטים להישאר ולגדל אותנו שם. יש יהודים אמריקאים שהמשפחות שלהם מעולם לא נסעו לישראל, שזה לא חלק פעיל מהדמיון שלהם. אבל מבחינתי, זה כמעט כמו מערכת יחסים רומנטית - אתה ממשיך הלאה, אבל חלק ממך תמיד ממשיך לתהות מה היה קורה אם הייתי נשאר איתו".
את מדמיינת לפעמים מה היה קורה אם היית גדלה בישראל?
"כל הזמן. גדלתי בלונג־איילנד בסביבה שבה אף פעם לא הייתה לי תחושה של קהילה. גם להורים שלי לא. וכשאתה לא מחובר למקום שלך, זה תמיד בא על חשבון משהו - מערכות יחסים, חברויות. אני חונכתי להסתמך רק על עצמי, להיות עצמאית במובן הרגשי הכי עמוק. לכן אני מסוגלת להכיל כמויות עצומות של בדידות. וכשאני בישראל יש את העונג הזה של פתיחות בין אנשים, ואני מרגישה שזה כל כך בריא וכל כך טבעי לי. ושאולי פשוט לא הייתה לי הסביבה המתאימה לבטא את זה כשהייתי צעירה. אבל אז אני חושבת, מה זה היה עושה לי ככותבת? הייתי בכלל הופכת לסופרת? כי אז אולי לא הייתי כל כך מבודדת ולא הייתי צריכה לתקשר עם אנשים בצורה הביזארית הזאת - להסתגר בחדר, לכתוב כמה שנים, ואז לבוא עם ספר ולהראות אותו לבני אדם כדי להתחבר איתם".
והיום, בברוקלין, התחושה הזאת השתנתה? יש לך היום קהילה פה? לך, לילדים?
"הייתי רוצה מאוד שזה יהיה ככה לילדים שלי, אבל איכשהו אני שוב ושוב מגלה שאני לא כל כך יודעת איך ליצור את זה בעצמי. זה לא בא לי טבעי. אני כן רואה שיש להם את היסודות - הם ילדים פתוחים, הם לוקחים חלק, הם אוהבים בני אדם - אבל אמריקה, וניו־יורק במיוחד, היא חברה שלא שמה דגש על חברות ועל מערכות יחסים. זה לא בתרבות שלנו. אנחנו שמים בראש אמביציה, וגם משפחה גרעינית חשובה פה מאוד. זה כמו הקלישאה, שיש לך חבר שאתה ממש אוהב ואתה רואה אותו רק פעם בכמה חודשים כי צריך לתכנן מראש ואתה בקושי מוצא זמן ביומן".
את מרגישה סביבך, בקרב יהודים־אמריקאים, את הביקורת על ישראל? את החרם?
"האמת היא שהבעיות הפוליטיות שלנו בארה"ב נהיו לאחרונה כל כך גדולות, שאנשים מרוכזים בעיקר במה שקורה כאן. לאורך שנים יהודים־אמריקאים הסתכלו על ישראל דרך העיתונים וחשבו לעצמם, וואו, זה מטורף מה שקורה שם, הם משוגעים, רמות האלימות והגרוטסקיות של ההנהגה שלהם לא ייאמנו - ואז הגיעו הבחירות כאן וכבר לא ברור מי יותר גרוע", היא צוחקת. "ולי היו הרבה חברים ישראלים שהיה להם ברור שטראמפ ייבחר, כי היה להם את הניסיון עם ביבי. אז כשהמנהיג שלך הוא קריקטורה, כשהוא כל כך מביך אותך, כל כך רחוק מהערכים שלך - זה מלמד אותך קצת ענווה כשאתה מסתכל על אחרים. זה שיעור בצניעות. אולי בגלל זה אני לא שומעת סביבי הרבה דיבורים על ישראל כמו בעבר".
"כשהספר יצא, נסעתי לקדם אותו באנגליה, וחיטטתי בקופסת התכשיטים שלי כדי לקחת איתי איזה תכשיט. בתוך הקופסה יש כזו מגירה קטנה, והצצתי מתחתיה, לא יודעת למה, ופתאום מצאתי את השרשרת הזאת. זה היה מוזר, כי בכל הזמן שכתבתי את הספר לא הסתכלתי עליה. ושמתי לב שבספר כתוב שבעגיל היו שלושה יהלומים, ובמציאות יש ארבעה. וחשבתי לעצמי שזה מושלם, שאפילו הדברים שאנחנו הכי מאמינים שהם אמת, גם אותם אנחנו משנים בזיכרון. גם הם סיפור".
אבל הם בכל זאת שאובים מניסיון החיים שלך. מה ששוב מחזיר אותנו לעניין האוטוביוגרפי.
"הבעיה היא שהקוראים רוצים פתרון מושלם. הם מתאבססים על המרכיב האוטוביוגרפי כדי לקבל תשובות. אבל אני לא בעסקי הפתרונות, אני בעסקי שאילת השאלות. הרעיון הוא לפתוח את עצמנו לחוסר ודאות. ברור שהדמות בספר היא במובנים מסוימים אני, כי כל דמות שאני כותבת היא אני. אבל הניסיון של הקורא לגלות מה אמת ומה בדיה נורא מצמצם. אז אוקיי, הסיפור של השרשרת ושל ההילטון באמת קרה, אבל מה זה אומר?"
מה זה אומר מבחינתך?
"זה אומר שכשהייתי ילדה הייתה לי בתודעה אפשרות של מציאויות מתחרות. באחת מהן הייתי יכולה לגרום לדברים לקרות עם כוח הרצון שלי, ובשנייה זה היה בלתי אפשרי, ויכולתי לחיות עם שני הדברים. כי חוש המציאות שלי היה גמיש בגיל שבע. וככל שגדלתי, ההורים שלי לימדו אותי, הסביבה לימדה אותי, בית הספר לימד אותי, לחתום על איזו גרסה קוהרנטית של המציאות. לכתוב ספרים, וגם לקרוא אותם, מאפשר לנו להשתחרר קצת מהחוזה הזה שחתמנו עליו. לחזור למקום הזה שבו אנחנו יכולים לקבל יותר מגרסה אחת של המציאות. להבין שחלק מלהיות שלם, מלהיות מלא, זה המאבק התמידי הזה בין חלקים שונים בזהות שלנו".
אין דבר שלם יותר מלב שבור.
"בדיוק, וזה לא סתם שהציטוט הזה מופיע בספר. אין באמת נחמה בלהיצמד לוודאויות, כי בסופו של דבר הן לא מחזיקות מעמד - אם זה בבחירה הגיאוגרפית ואם זה בבחירה של בן זוג. חזרתי אתמול מחופשה עם הבנים שלי במקסיקו. הבן הקטן, בן השמונה, קורא עכשיו את האודיסאה לצעירים. וביום האחרון, בארוחת הבוקר, דיברנו על הספר ועל זה שהוא לא עוסק בהגעה לאיתקה, כלומר בשאיפה לאושר ולשלווה, אלא במסע עצמו. מה שאנחנו באמת צריכים זה שהמסע יימשך".
מחשבה קצת מורכבת לילד בן שמונה.
"אני חושבת שדווקא את הדברים האלה הוא מבין באופן טבעי, כי הוא ילד שהחיים שלו הולכים ומתעצבים כהרפתקה. הוא רוצה לחיות דרך התרמיל שלו ולחוות את העולם. אני חושבת שלימדתי אותם טוב מאוד, בעזרת דוגמה אישית, שאדם צריך לנוע כדי לגדול. שאדם זקוק להרפתקה - גם אם זה אומר לעזוב אנשים למשך שנים, גם אם זה אומר להיפרד. אבל האתגר האמיתי בלגדל ילדים זה להצליח ללמד אותם גם את הצד השני של הדבר הזה. ממש יום קודם הושבתי את שניהם ואמרתי להם, 'יש הרבה דברים שאני יכולה לתת לכם, אבל יש דבר אחד שאני לא דוגמה טובה לו, וזה מאוד חשוב: תיצרו קהילה סביבכם, תשמרו על חברים לכל החיים. תקשיבו לי טוב, ותזכרו מה שאני אומרת לכם'".
רק אתמול היא חזרה ממקסיקו, אבל קראוס כבר ממהרת לארוז מזוודה שוב, הפעם לקראת נסיעה לישראל במסגרת יחסי הציבור לתרגום העברי של הספר.
ערב במשכנות שאננים, ראיונות לרדיו ולטלוויזיה, משפחה, בן זוג. עניין שבשגרה. רק דבר אחד עדיין מקשה עליה, גם אחרי אינסוף ביקורים. "אני לא יודעת מה אני אמורה לארוז. מצד אחד דצמבר, ומצד שני תמיד חם בישראל. ובתוך הבתים קר. קופאים שם! זה תמיד קורה לי, אני הולכת בתל־אביב ובחוץ נעים ושמש, ואז אני נכנסת לבית והרצפה קרה, והבית קר, ואני כזה, 'זה נורא! למה אתם לא מחממים?!' ואתה יודע מה, אני חושבת שגם זה מאוד ישראלי".
מה, שאין הסקה מרכזית?
"שכדי שיהיה לך חם, אתה צריך לצאת מהבית, להיות עם אנשים. אי־אפשר שיהיה לך חם לבד בבית. בניו־יורק גם כשקפוא בחוץ, בבית חם ונעים לבד. בישראל? לא, לא יהיה לך חימום, יהיו לך רצפות קרות, יהיה לך פאקינג קפוא, אז תצא החוצה ותיאלץ לפגוש אנשים ולהיות יחד, אם תרצה ואם לא".
הראיון פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
