ביקורת סרט - "גלגל ענק": מסתובב לשומקום
לא נעים להגיד אבל סרטו החדש של וודי אלן הוא אחד הגרועים בקריירה שלו. מלא בקלישאות, משחק בינוני של ג'סטין טימברלייק וצילום מלאכותי ומוגזם - "גלגל ענק" הוא קרוסלה מיותרת
זו נהייתה כבר התניה, כמעט בון-טון ביקורתי, לחבוט בכל סרט חדש שמשגר וודי אלן מדי שנה לאקרנים. התהייה "מדוע הוא מקפיד לעשות סרט בכל שנה" שבה וחוזרת על עצמה, כאילו שלמבקרי קולנוע יש איזשהו מנדט להכתיב קצב יצירתי לבמאי כלשהו. אבל נוכח רצף הסרטים מאז "יסמין הכחולה" (2013), כולל סדרת הטלוויזיה לאמזון "משבר בשש תמונות", שלא עלתה יפה (2016) – השאלה הזו נדמית מוצדקת.
עתה היא מוצדקת מתמיד. "גלגל ענק" (Wonder Wheel), סרטו החדש של אלן, הוא הגרוע ביותר שלו מאז "מלינדה ומלינדה" (2004). דרמה נוסח טנסי וויליאמס, "חשמלית ושמה תשוקה" אם לדייק, המתרחשת לא בניו-אורלינס המהבילה אלא ביריד שעשועים בקוני איילנד של שנות ה-50.
וודי אלן: "פתאום המוות לא נראה לי כל כך נורא"
שם, בדירה קטנה המשקיפה אל היריד, מתגוררים מפעיל הקרוסלה המפטי (ג'ים בלושי) ואשתו השנייה ג'יני (קייט ווינסלט), המטפלת בילד פירומן מנישואיה הקודמים. כאשר אל התמונה נכנסת בתו של המפטי, קרולינה (ג'ונו טמפל), העלילה מסתבכת. קרולינה, שאביה ניתק עימה כל קשר אחרי שנישאה לגנגסטר, היא עתה "מסומנת" ונמלטת מפני בעלה לאחר שהלשינה עליו לאף.בי.איי. קרולינה מתפייסת עם אביה, נשארת בדירה, מתחילה למלצר במזנון הצדפות שבו עובדת ג'יני ואף נרשמת ללימודי ערב. אך לא עובר זמן רב עד ששני שליחיו של הבעל מתייצבים ביריד, בחיפושים אחריה.
במקביל אנו פוגשים במיקי (ג'סטין טימברלייק), מציל צעיר השואף להיות מחזאי, שהוא גם המספר של הסרט - והאלטר-אגו של אלן בסרט הנוכחי. מיקי וג'יני נפגשים, והאישה האומללה רואה בקשר הרומנטי המתפתח ביניהם את המפתח לאושרה (הוא, כמובן, מזהה בה הרבה פחות). מיקי נתקל באקראי גם בקרולינה - הוא כמעט שומט על ראשה ספר על המלט ואדיפוס ומתאהב בה. הפנטזיה "האלנית" של להיות מושא רומנטי בו זמנית של האם ובתה החורגת, מתממשת על המסך כפי שהתרחשה גם במציאות של חייו.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
"גלגל ענק" - הכותרת היא סימבולית בדיוק כמו הקרוסלה ותפקידו של המציל בסרט - מתנהל ברובו כמו על במה. המפטי וג'יני הם סטנלי וסטלה מ"חשמלית ושמה תשוקה", וקרולינה היא בת-דמותה של בלאנש דובואה. אבל ההתייחסויות הטקסטואליות הללו אינן מעניקות לסרט עומק או מורכבות, לא משנה כמה פעמים יזכיר מיקי המציל את שמותיהם של מחזאים אמריקנים דגולים. ניים-דרופינג הוא מחלה וודי-אלנית מוכרת, וכאן היא לא יותר משאריות של שיעול-שלאחר-שפעת.
נדמה שאלן כתב לווינסלט תפקיד זהה לזה שגילמה קייט בלאנשט ב"יסמין הכחולה", שזיכה אותה באוסקר והיה סרט טוב בהרבה. ואולם, להבדיל מהנוירוטיות של אשת החברה הגבוהה המנותקת מהמציאות שעוצבה בסרט ההוא, ווינסלט מעצבת אישה מתוסכלת ממעמד הפועלים, שקברה את חלום המשחק שלה, וחיי היומיום העגמומיים שלה הם ניגודם המוחלט של הצבעוניות והרעשנות של קוני איילנד. מבחינה זו, מיקי הוא כמו הדמות שיוצאת מתוך הסרט ב"שושנת קהיר הסגולה" של אלן משנת 1985, שמעניקה ערך ומשמעות לחייה של ססיליה, מלצרית קשת יום בימי השפל הכלכלי בארצות הברית.
אגב כך, דמותו של מיקי היא קלישאה של אמן, המתבונן במציאות, מהגג על גורל וטרגדיה, ומתייחס אל עצמו כמי שבכוחו לגאול את הנשים מהשיממון הקיומי שלהן. אלן מעולם לא היטיב להפליל את עצמו באמצעות מייצגו על הבד, והופעתו החד-גונית של טימברלייק - לא בדיוק שחקן גדול - אינה מעניקה למבטו במציאות ולמעורבותו בה מהות של ממש. גם הפנייה המנדנדת שלו אל המצלמה אינה יותר מקלישאה אסתטית שמוצתה זה מכבר, והיא מלווה בתובנות על חיים ואומנות שהיו נשמעות טוב יותר מפיו של נער מתבגר.
מילא זה, אבל ווינסלט עצמה נדרשת להתמודד עם גילום גיבורה לא מעניינת. כבר ראינו נשים כבויות ומיוזעות בקולנוע שחיות לצד גברים תובעניים בגופייה ושיער שמנוני (אגב, בלושי בדמיון מפתיע לג'ון גודמן מגלם דמות משעשעת למדיי), ואלן אינו מעניק לכוכבת שלו דבר להיאחז בו. הכול חיצוני, נוכח, קולני, חסר ניואנסים. אפילו הסצינה שבה ווינסלט מבצעת מעשה דרמטי, לא מעניקה לדמותה איזשהו נפח מוסרי וטרגי. היא האישה הלא-מאושרת שאיבדה כל תקווה לגאולה, ודמותו הסתמית של בנה הנוהג להצית שריפות (כולל בחדר ההמתנה של הפסיכולוגית שהוא נשלח אליה), לא מוסיפה.
זהו שיתוף הפעולה השני של אלן עם אולפני אמזון, וזו גם הפעם השנייה שהוא משתף פעולה עם הצלם ויטוריו סטורארו (שצילם בינתיים גם את סרטו הבא), ונראה שאמן הצבעים הגדול התאהב יותר מדי בעבודתו. הוא מציף את המסך בגוונים זהובים, אדומים וכחולים, אורות הניאון שחודרים מבחוץ מעניקים זוהר מלאכותי לדירה העלובה, שבהמשך משתלב עם הפנטזיה הרומנטית של ג'יני. הצילום כה לוכד את העין במנייריזם שלו, עד שהצופה כמהּ לאותם רגעים שבהם האפרוריות שבה ומשתלטת על חייה של הגיבורה. סרט מיותר בתכלית.
