המכתב שלא נכתב: מה עובר לאנשי הפקת המירוץ בראש?
אחרי הפרידה ממקסיקו הצבעונית ומאודי ויוסי, שעוזבים אחרי חשבון ארוך ומסובך, המירוץ הופך קשה יותר עם כל זוג שעוזב, ואנחנו יכולים להתנחם רק בהלן ורגב. מיהם הפייבוריטים ומי יגיעו לגמר? אילו אנשי ההפקה יכלו לדבר
משפחתי היקרה,
כבר שנים רבות אנחנו נודדים בדרכים לא דרכים, והסוף לא נראה באופק. לפעמים נדמה לי שיצאנו לדרך לפני יובלות ואני תוהה אם אתם זוכרים אותי. בעיקר משום שהמכתב מכם מתבושש. ספרו לי מה קורה בארץ. האם היורה כבר הגיע? האם עשרות האלפים כבר ממלאים את הכיכר? האם ירושלים היא כבר בירתנו הקדושה?
אני מצטער שאני כותב לעיתים רחוקות כל כך, אני אומנם בדרכים, אבל כל יום כאן דומה לזה שקדם לו ולעיתים אני מייגע את מוחי זמן רב בניסיון להעלות עניין שאולי ירתק אתכם. אתמול עזבנו את מקסיקו אחרי שבועות ארוכים שמשכם פיתה אותי להאמין לא פעם שאכן מדובר בטיול אחרי צבא ליבשת הדרומית. נקודת הסיום של הארץ הזאת הייתה גם נקודת האור של המירוץ: נפרדנו מאודי ויוסי. למזלי, אני מעז לומר, כי כבר חששתי שלעולם לא אדע להבדיל ביניהם. לא קינאתי בהם במעמד הסיום. סחרור הטייסים שאפף אותם בתחילת היום הפך לשיכרון מעמקים, והם הודחו מהמירוץ. אבל אני שמח בשביל אודי (או יוסי) שבני משפחתו, שזכרם העלה בעיניו דמעות, יזכו לקבל אותו חזרה ויחד הם יוכלו להרכיב פאזלים של תפקידים צה"ליים שונים.
אני מוצא שאני מחבב יותר ויותר את הלן, זוגתו של הפייטן רגב הוד. איני יודע להניח את האצבע על הסיבה המדויקת, אבל אני משער שיש בה דבר שגורם לה להישמע ולהיראות כאילו היא נלקחה מתוך טלנובלה. אותה סערת נפש, אותו דיבור שובה לב ובעיקר הרי"ש הגרונית הבוקעת ממנה כשהיא מדברת בשפת המקום.
אין ספק שהמסע שלנו יוצא נשכר ממנה מאחר שהיא מטעינה את האוויר בתחושה שדברים נשגבים ומטלטלים קורים לנו כאן, ובאופן כה סוחף שאין לך ברירה אלא להאמין בכל ליבך שאכן כך הדבר. למרבה הצער, ברגע שהיא נעלמת משדה הראייה אני נותר מבולבל ומתקשה לומר על מה ולמה. אין לי ספק שזאת הסיבה שבעלה סר למרותה ולעיתים אף נאחז בסינרה, ובוודאי שאינו עושה צעד אחד מבלי להתייעץ בה.
עניין אחר הוא האמונה, שנדמה שעולה פה בתכיפות הולכת וגדלה. ככל שסבלם של המתמודדים מהמשימות הולך ועולה, כך גובר, כמדומני, ביטחונם באל הטוב והם משליכים את יהבם עליו. לא פעם אני תוהה אם כולם צודקים ואכן האל הטוב אוהב את כל הזוגות במידה שווה, או שיש זוג אחד שחביב עליו יותר מהאחרים ואותו הוא ייקח לקו הסיום (אם אני האל, אני מניח את כל ז'יטוניי על אוולין וטוהר).
רק אתמול שמעתי את יוסי (או אודי) מכריז כי אם האל אוהב אותם הם לא יודחו מהמירוץ. אני תוהה אם עכשיו, אחרי שהאל הכזיב אותו, הוא חש נטוש ולא אהוב ואיך ימשיך להאמין באל שסר מעליו ולא שעה לבקשתו. מה גם שלאחר שהודחו קבע, התוכנית תהיה פחות מעניינת, אבל אני בספק אם אלוהים, חזק ורב תושייה ככל שיהיה, מסוגל להפוך אותה לכזו.
זהו, אני אתפנה ברשותכם למנת זרעי הצ'יה היומית שלי, בתקווה שזו תשאיר אותי ער לפחות במהלך הימים הקרובים. כתבו לי כל יום. אוהב ומתגעגע, שלכם.
