לא, תודה: הבמאים הפלסטינים כבר לא זקוקים לישראל כדי להצליח
במאים פלסטינים רבים כמו איליה סולימאן ("כרוניקה של היעלמות"), סקנדר קופטי ("עג'מי") ואחרים, עזבו את הארץ כדי ליצור קולנוע מוצלח בניכר - היכן ששאלת המימון והנאמנות לישראל לא מעניינת אף אחד. האני אבו-אסעד ("גן עדן עכשיו") אף ביים לאחרונה סרט הוליוודי בכיכובם של קייט וינסלט ואידריס אלבה. "ישראלים יכולים להיות גאים בי", הוא אומר בריאיון מיוחד ל-ynet ומודה שדווקא בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות חופש היצירה נפגע
האני אבו-אסעד בן ה-56 נולד בנצרת, אולם עזב את ישראל בגיל 20 לטובת לימודי הנדסה בהולנד שם השתקע. ארצו החדשה זימנה לו הסבה מקצועית מפתיעה בתחום הקולנוע והטלוויזיה. כבמאי ותסריטאי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני המשיך להעסיק אותו ובא לידי ביטוי בסרטיו "החתונה של רנא" (2002), "פורד טרנזיט" (2003), וגם ב"גן עדן עכשיו" מ-2005 שזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר וגם במועמדות לקטגוריה המקבילה בטקס האוסקר כנציג הרשות הפלסטינית. מול השבחים שהורעפו עליו מסביב לעולם, בישראל צצו בעיקר טרוניות. דרמה הנותנת ביטוי לעולמם הפנימי של מחבלים מתאבדים הייתה מנה חריפה וקשה מדי לעיכול עבור לא מעט מהצופים הישראלים, ובוודאי עבור הממסד המגונן עליהם.
הטענות, ההשמצות וההכפשות אולי עשו את שלהם בזירה המקומית, אבל כשיש בידך אזרחות זרה, הכרה בינלאומית, ופרסים יוקרתיים - אתה יכול להרשות לעצמך להמשיך הלאה בזירה העולמית (שהיא, גם אם לפעמים נדמה לנו אחרת, גדולה ומהותית הרבה יותר). אבו-אסעד המשיך לעשות סרטים ממוקדים פוליטית, על חשבון התדמית של ישראל, אבל לא על חשבון משלמי המסים שלה. סביר להניח שבממשלת ישראל לא אהבו את זה, אבל קצרה ידם. הבמאי הפלסטיני הצליח בזכות עצמו ללא תמיכת המדינה, ומבלי להתחשב במגבלותיה. הרי אף אחד בישראל לא היה מאשר את הפקת "עומאר" שבעלילתו סיפור אהבה של צעירים מרמאללה שנרדפים על ידי השב"כ. לא נעים, אבל הסרט מ-2013 נכלל בין חמשת מועמדי האוסקר הזר - השני בתולדות פלסטין, ובקורות חייו המקצועיים של אבו-אסעד.
"העבודה שלי כבמאי לא השתנתה. בסוף זה הכשרון שלך והמיומנות שלך", אומר אבו-אסעד בריאיון מיוחד ל-ynet שהתקיים במהלך פסטיבל טורונטו, "מה שמשתנה זה ההפקה והפוליטיקה שמסביבה. בעבר הייתי מקבל ההחלטות היחיד. עכשיו כל החלטה חשובה צריכה להתקבל באופן קולקטיבי - אני, המפיקים, האולפנים. כולם צריכים להסכים על הליהוק, על התסריט, על הגרסה הסופית של הסרט. במהלך הצילומים הם אפשרו לי לעשות מה שהייתי צריך לעשות כבמאי אמיתי שיכול לעשות מה שביכולתו".
יש הרבה קווי דמיון בין אבו-אסעד המוסלמי לאיליה סולימאן הנוצרי. שניהם נולדו בנצרת, הם בני אותו גיל, ואת ישראל הם עזבו בתחילת שנות ה-80. ושניהם מגדירים את עצמם כפלסטינים. סולימאן עקר לניו יורק ב-1982, עת היה בן 22 בלבד וגילה את אומנות הקולנוע. אחרי כעשור שב למזרח התיכון והקים את החוג לקולנוע באוניברסיטת ביר זית, לפני שעזב שוב – הפעם לצרפת. כיום סולימאן בן ה-57 נחשב לאחד היוצרים המוערכים הפועלים באירופה, וכמרצה מבוקש במוסדות אקדמיים ברחבי היבשת. מאחוריו שלושה סרטים הנחשבים ליצירות מופת כמו "כרוניקה של היעלמות" (1996), "התערבות אלוהית" (2002) שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, ו"הזמן שנותר" (2008), וכן פרויקטים נוספים. הוא נודע כיוצר בעל סגנון הנשען על סוריאליזם עדין, וגדוש בביקורת מרומזת ולא מתלהמת.
המצב הפוליטי המורכב בישראל גורם לכך שפחות מעניין מה המסר שאתה מבטא בסרט, אלא איך אתה מזדהה בתור יוצר על הפוסטר שמציג אותו. הפרדוקס הזה צץ במיוחד בזירה הבינלאומית, ובא לידי ביטוי בולט במיוחד במקרה של סוהא עראף וסרטה "וילה טומא". הדרמה האישית הנשית הקטנה של מי שמוכרת בעיקר כתסריטאית "הכלה הסורית" ו"עץ לימון" מתרחשת רובה ככולה ברמאללה, ומטיחה יותר ביקורת פנימית על החברה הפלסטינית מאשר האשמות בוטות נגד ישראל. הבעיה נוצרה לא בגלל סוגיות של חופש ביטוי, אלא בגלל הצגתו של הסרט כפלסטיני בפסטיבל ונציה, למרות שהמימון להפקתו הגיע מישראל (לזכות עראף יאמר שהיא העניקה קרדיט למשרד התרבות, והגופים התומכים האחרים בשקופיות הקודמות לסרט).
המקרה של "וילה טומא" הציף מחדש את השאלה: האם הסרט שייך ליוצר או למדינה שתמכה בו? זוהי התלבטות שאינה עומדת על הפרק בתעשיית הקולנוע האמריקנית, שמבוססת כל כולה על כסף פרטי, אבל מתחדדת במדינות התומכות ביוצרים מקומיים מתוך כוונה לקיים פעילות תרבותית עשירה ומגוונת בתוכה. אם באירופה ההכרעה לגבי התקציבים מתבססת בעיקר על שיקולים מקצועיים, אל הקלחת הישראלית המורכבת מתווספים אלמנטים של פוליטיקה, זהות לאומית, הסברה ותעמולה. ההסתערות רבתי על עראף בישראל סתמה את הגולל על פעילותה בזירה המקומית. הבמאית והתסריטאית החיפאית מתדפקת על דלתות גופי תמיכה בעולם הערבי כמו מכון הקולנוע של דוחא בקטאר, כדי למצוא מימון לפרויקט הבא שלה "הפוסטר" – דרמה המתחוללת בכפר ערבי, שתושביו נקרעים בין הצורך לגונן על נשות הקהילה, לבין הסתייעות בשלטונות הישראלים.
עוד קולנוען פלסטיני שהעדיף לארוז את הפקלאות ולחפש מרחב יצירתי חדש מחוץ לגבולות ישראל הוא פיראס חורי, הזכור לרובכם כפליט "פרויקט Y". כיום הוא מתגורר בתוניסיה, ועובד משם על פרויקט בשם "הדגל" שעתיד להיות מצולם בישראל, ובינתיים הוצג בחממת הכישרונות של קאן: סרט שגיבוריו תלמידי תיכון מתכננים מחאה לרגל יום העצמאות. לפי התסריט אין למירי רגב מה לחשוש, שכן חורי מבהיר כי לא צפוי ביזוי של דגל ישראל, אלא דווקא של זה הפלסטיני. בכל מקרה, שרת התרבות לא תידרש הפעם לסוגיית "חופש המימון" החביבה עליה, שכן הכסף אמור להגיע מקטאר ומגופי תמיכה שונים באירופה.
זה אולי מפתיע, אבל גם השחקן הוותיק מוחמד בכרי נותר קשור לנוף התרבותי של ישראל, ונשאר לדבריו מחויב למאבק מתוכו, למרות המאבקים המשפטיים והציבוריים שהוא מסובך בהם עוד מאז "ג'נין, ג'נין". בניו לעומת זאת - אדם, זיאד וסאלח בכרי – החליטו להציץ החוצה אל העולם תוך כדי הפניית גב לקהילת הקולנוע המקומית. "אני מסרב להשתתף בהפקות שמנוגדות לאני מאמין שלי, או ממומנות על ידי ממשלת ישראל", אמר לאחרונה סאלח בראיון לאל-ערביה. השחקן הזכור לטובה מ"ביקור התזמורת" של ערן קולירין, הבהיר: "אם יש יוצרים ישראלים שמקבלים את התנאים שלי, מתחייבים לא לקבל כסף מהמדינה ולא מתכוונים לייצג את משטר האפרטהייד – אז אעבוד איתם". יותר מכך, גילה כי סירב להצעות מהוליווד, בגלל תמיכתה הגורפת בישראל.
