יובל אברמוביץ' מחליף את החשד בחדש: פרק מ"ההזדמנות"

מה דעתכם להחליף את החשדנות בחדשנות?

כולנו נולדנו עם חשדנות בסיסית. זוהי מתת אבולוציונית, שנועדה להגן עלינו מפני צרה. העניין הוא שלפעמים, כאשר אנחנו מתַרגלים אותה יותר מדי, אז כמו שריר, היא מתחזקת והופכת להיות בררת המחדל שלנו, ואז היא כבר מפריעה לנו להיות ספונטניים ואמיצים ולקפוץ על רכבת ההזדמנויות הדוהרת.

וכך במקום להיענות להצעה, אנחנו שואלים את עצמנו בקול רם או בלב, "למה הוא מזמין אותי אליו? מה הוא רוצה ממני?" "מה עומד מאחורי החיוך הזה שלו?" "למה היא ביקשה ממני חברות בפייסבוק? מי היא? מה היא רוצה ממני?" או "למה הוא תמיד עושה לי לייק?"

במקום לחבק בשתי ידיים את ההצעה שקיבלנו, אנחנו תוהים, "מה פתאום היא הציעה לי עזרה? ועוד ללא תשלום? מה האינטרס הנסתר שלה?"

"אני לא מכיר אותה באמת. רק מהפייסבוק. למה שאקבל את הצעתה לעזרה?"

אנחנו כל כך חושדים במניעים הנסתרים והלא תמיד קיימים של הצד השני, שאנחנו מחמיצים ללא הרף הזדמנויות, וזה מתעצם ככל שאנחנו מצליחים, מפורסמים או עשירים. אנחנו חשדנים כלפי האדם הזר ששואל אותנו שאלה מפתיעה בבית הקפה, ספקנים לגבי הצעת חיזור שמגיעה מכיוון לא צפוי, ולא בוטחים באמיתות החיוך שנשלח אלינו מהקצה האחר של הבר.

אני מעדיף לחיות חיים עשירים בחוויות ובמפגשים עם אנשים חדשים, מאשר לחיות חיים מלאים בחשדנות וריקים מאדם

אנחנו מפחדים אפילו להחליף דירות עם אנשים זרים בצד השני של העולם (טרנד מקובל בקרב מיליוני אנשים, שחוסך אלפי דולרים על הוצאות לינה), שמא יגרמו נזק לדירתנו. אני, אגב, עשיתי זאת פעמים רבות, ומדובר בחוויה מרחיבת אופקים, המלמדת על אורח החיים במדינות אחרות, וכמובן, גם כזו שתורמת באופן ניכר לחיסכון כספי שמנותב לשופינג. הטרגדיה הכי "גדולה" שחוויתי בעקבות ההזדמנויות הללו הייתה מוות של דג זהב באקווריום שלי, עקב דאגת יתר של תייר בריטי שהאכיל אותו ביותר מדי פתיתי אצות. אנחנו מפחדים לצאת לדייט ספונטני עם אדם ששידכו לנו, רק משום שעלולים לדחות אותנו, או משום שאנחנו עשויים לדחות את האחר או שחלילה וחס נמצא אהבה גדולה שתשנה את סדרי העולם שלנו ותדרוש מאיתנו להתמסר אליה.

 רוצים לקרוא את "ההזדמנות" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד .

חשדנות, אם תשאלו אותי, היא משמידת ההזדמנויות הגדולה ביותר לאחר הפחד המשתק. היא אחותו הקטנה, הערמומית והמאוד מסרסת של הפחד.

אני מכיר את החשדנות הזאת היטב. לצד החיבוק החם שאני זוכה לו מהאנשים שבוחרים לקרוא את ספרי ולשמוע את הרצאותי, אני נתקל גם בלא מעט חשדנות כלפַּי וכלפי התנהלותי. חשדנות שאני פוגש פנים אל פנים וכן ברשתות החברתיות או בהתייחסות אלי בתקשורת.

"הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר?" "מי הוא חושב שהוא?" "מעניין מה האינטרס שלו..." "בטח יש משהו מאחורי כל הסבלנות והחיוכים שהוא מפזר." "זה הכסף שמניע אותו."

כבר שמעתי עלי ועל מניעַי הנלוזים את כל ההסברים הנבזיים שהאוזניים האנושיות יכולות לשאת - ממניעים של בצע כסף, דרך מניעים של אגו מנופח עד גועל, ואפילו שמועה זדונית שהפיצה עיתונאית, על כך שבדיתי את סיפור הנכות שלי, שמופיע בפתיחת הספר "הרשימה".

בעולם "הפייק ניוז", שבחלקו פושט מעליו ערכים, כמו יושרה, כנות, מוסר וערבות הדדית, מתברר שרצון בעשיית טוב לאחר נתפס כתכונה מוזרה והזויה, שגוררת אחריה סימני שאלה ותהיות לגבי כנות הכוונות.

אז למה אטמתי אוזניים, התעלמתי מכל המלעיזים, ושוב התיישבתי לכתוב ספר? מכיוון שבמסע "הרשימה" אני נחשף לעשרות אלפי אנשים בשנה, שומע סיפורים מרגשים על הגשמה או תקיעות, נתקל בשאלות, מעבד את הנתונים, מגבש תובנות, ויש לי הרבה מה לומר באשר להגשמה עצמית. אך בעיקר מכיוון שאני לא רוצה להתחרט על כך ששיחקתי את משחק החיים על פי הכללים הלא כתובים שהעדר מכתיב (כבר כתבו שרק דגים מתים שוחים עם הזרם), ומכיוון שאני לא רוצה לחוש החמצה, ובעיקר, אתם כבר יודעים, משום שיש לי הזדמנות.

ואגב, כדי לחסוך הערות והצעות ייעול עתידיות מסוג "תחכה עם הספרים הבאים שלך כמה שנים", אני יכול לעדכן כבר עכשיו ש"הרשימה", "הרעיון" ו"ההזדמנות" הם שלישיית ספרים מתוך סיקסולוגיה שאני מתכוון להשלים את הוצאתה לאור בשנים הקרובות, עד לסיכום סדרת ספרי "הרשימה".

ולא, אין לי שום בעיה עם רעשי הרקע המטרטרים של מי שמבקרים את הקצב המהיר מדי. אני פשוט שם גז ודבק בקצב שלי.

אני פותח כאן סוגריים וממליץ גם לכם, בכל תחום ובכל זירה בחיים, לנטרל את המעורבות של אנשים זוללי אנרגיה בחייכם ולהגביל את ההשפעה שלהם על ההחלטות ועל הביצועים שלכם.

הרי תמיד יהיו כאלה שיהיה להם מה להגיד. החוכמה היא להקשיב רק למי שתורם ומסייע לכם להגשים את עצמכם לטובתכם הגבוהה ביותר. להיות בסביבת מי שמעודד אתכם לבחון בחיוב את ההזדמנות שיצרתם, או שנפלה בידיכם, ותומך בכם בעודכם שועטים במעלה הדרך. אנשים שאומרים לכם, "הנה ההזדמנות שלך, אל תחמיץ אותה." ובקיצור: אנשי ארץ עוץ.

בפעם נוספת שמישהו בגד בי באחד מעסקי, אמי הנהדרת אמרה בדאגה מהולה בצער: "אתה חייב להיות יותר זהיר עם האנשים שאתה מכניס לחיים שלך. יותר מדי פעמים במהלך החיים קרו לך תקלות."

היא צדקה. אבל גם טעתה. ומיד שיתפתי אותה בפילוסופיית ההזדמנויות הפרטית שלי. "מדי שנה אני מכניס לחיי עשרות אנשים חדשים. אנשים שהכרתי בעבודה, אנשים שהכרתי דרך חברים, אנשים שפנו אלי בפייסבוק והציעו לי חברות שהיא מעבר לחברות וירטואלית, אנשים שהכרתי בנסיבות רומנטיות ואנשים שהכרתי בזירה העסקית. אני מכניס לחיי עשרות אנשים בשנה, אנשים שצובעים את חיי בפלטת צבעים מגוונת. ואני מביא בחשבון שאחד מתוך חמישים יאכזב."

נכון, אז אני אולי נפגע לעתים קרובות יותר מאדם ממוצע, אבל אני גם מרוויח יותר מאדם ממוצע. אני מעדיף לחיות חיים עשירים בחוויות ובמפגשים עם אנשים חדשים, מאשר לחיות חיים מלאים בחשדנות וריקים מאדם. אני חי חיים גדולים ומנצל כל הזדמנות, ובהתאמה קורים לי דברים גדולים. ההצלחות שלי גדולות, ואני לוקח את הסיכון שכך יהיו גם הנפילות שלי. הרומנים שלי סוחפים, ושיברונות הלב שלי מרסקים.

מי שחי חיים גדולים, קורים לו דברים גדולים. ומי שחי חיים קטנים ובטוחים, קורים לו דברים קטנים ובטוחים. ואל תבינו אותי לא נכון. אין שום דבר רע בחיים קטנים ובטוחים, אבל אני רוצה לטרוף את החיים כל עוד אני נמצא פה, ואני נוגס בתיאבון רב בכל הזדמנות המגיעה אל שולחני.

"מוטב לי להיכשל כי בטחתי באנשים, מאשר להפסיד הזדמנויות כי חשדתי בהם."

נתקל גם בלא מעט חשדנות כלפי וכלפי התנהלותי. יובל אברמוביץ'(צילום: מאיה באומל בריגר)

הנה ההזדמנות שלכם לתת צ'אנס לאחרים, אך בעיקר לעצמכם.

כלומר, לא רק לשבת ולחכות כמו ניוטון שישב מתחת לעץ וחיכה שהתפוח ייפול על ראשו, אלא להיות כמו איינשטיין שאמר שלעשות שוב ושוב את אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה זה סוג של שיגעון. לכן העניין החשוב ביותר בחיים הוא החידוש, החדשנות, היציאה לדרכים חדשות שיובילו אותנו למקומות חדשים. או כמו שאמר ד"ר סוס: "אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים." אז בואו נשאיר את החששות מאחור ונצא למסע. מסע בעקבות ההזדמנויות שלכם.

במסגרת העבודה על הספר הזה החלטתי לערוך ניסוי ולבדוק את מדד החשדנות, כפי שהוא משתקף בהתנהלות היומיומית שלנו. לצורך הניסיון פתחתי שלושה פרופילים באתרי היכרויות ידועים (שניים המיועדים לאנשים המחפשים בני זוג מהמין השני להיכרות רומנטית ואחד באתר המיועד לבני אותו המין).

"אני לא מחפש פרטנרים למסע רומנטי, אני מחפש פרטנרים לשיחה. בלי להחליף תמונות ובלי לחשוף פרטים. כל שאכתוב ואענה יהיה אמת לאמיתה, ואני מצפה שגם אתם תהיו כנים. אבל שוב: ללא חשיפה."

זה היה תוכן הפרופיל שפתחתי, כשהוא נטול תמונת פנים או גוף, ורק תמונת צללית מעטרת אותו. במשך חודש ימים שוטטתי בשלושת האתרים, פונה ב"היי" קצר לנשים ולגברים בעלי תמונות ונטולי תמונות, ומזמין אותם ליצור קשר.

לא זכיתי ולו לתגובה אחת מהאנשים שפניתי אליהם. קצתם חסמו אותי לאחר כמה דקות ומנעו ממני גישה אל הפרופיל שלהם, והשאר פשוט התעלמו. מדי פעם שיניתי את הטקסט של הכרטיס וניסיתי להפוך אותו למושך ומגרה יותר, אך עדיין לא זכיתי למענה.

החלטתי להרפות, השארתי את הפרופילים פתוחים, אבל לא יזמתי דבר. הנחתי לאנשים לפנות אלי. בתוך כמה ימים החלו הפניות. הן נעו בין "מה הסיפור שלך?" ל"אתה יודע שב-2017 זה קצת סוטה לא לחשוף פרטים אישיים באתרי היכרויות" ל"אז מה הקטע של הניסוי הזה שלך?"

לא הרחבתי יותר מדי על מטרת הניסוי, אך גם לא הסתרתי את העובדה שאני בוחן את ההיענות למודעה שמפרסם זר אנונימי. מרבית הפונים היו גברים ונשים נטולי תמונות, שהדיסקרטיות הייתה נוחה להם. שיעור לא קטן של השיחות נע במהירות לשיחות סקס. ולבסוף מתוך 17 פניות הצלחתי לייצר חמש אינטראקציות מרתקות עם אישה נשואה המחפשת אוזן קשבת, עם גיי נשוי שהתאווה להוסיף קצת ריגוש לחייו, ועם שלושה אנשים נוספים שנכנסו למשחק ונהנו מזירת "תא הווידוי".

זה לקח רק יממה אחת עד שכולם, ללא יוצא מן הכלל, ניסו לפתות אותי לחשוף את הזהות שלי. אחרי חמישה ימים של תכתובות הודיעו שניים שהם פרשו מהמשחק, אחרי שבוע עוד אחת נעלמה, הפרופיל הרביעי נמחק לפתע, ורק אחד שרד עד לקו הסיום. במשך שבועיים קיימתי שיחות עם אדם זר, בן 47, שמתגורר, כך גיליתי, בשכונה שבה אני גר. הוא גם זכה לבסוף שאחשוף בפניו את זהותי. אני, אגב, לא יודע עד היום מיהו אותו אדם.

מה למדתי מהמשחק האינטרנטי שלי? שלאנשים אין סבלנות למשחקים ולהרפתקאות, שהם לא משקיעים בדרך ורוצים את התכל'ס, שאנשים חשדנים

 מאוד ומפתחים בראש תיאוריות שונות ומשונות (מישהו חשד שאני אישה בכלל, אישה חשדה שאני קטין), ובאופן כללי שאנשים הרבה פחות פתוחים ממה שנדמה להם. כן, אני מודע לכך שלפי קוד ההתנהגות המוסרי ברשת בשנת 2017, יש להיות גלויים וחשופים, אבל אני עדיין מאמין שמידה קטנה של פתיחות ואמון בטוב יכולה לייצר חוויות מפתיעות ומצמיחות.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"ההזדמנות", יובל אברמוביץ', הרשימה, 313 עמודים