"לענה": דוקו-מתח ממכר ורלוונטי מתמיד
האם המדען האמריקני קפץ או הופל אל מותו מחלון חדר המלון בניו יורק? מדוע ה-CIA סימם וחקר אותו לפני כן? ומה עוד עשה ארגון הביון במחשכים של המלחמה הקרה? סדרת הדוקו-מתח החדשה של ארול מוריס, "לענה", מביאה את הסיפור הקונספירטיבי. זהירות, אתם צפויים להתמכר
כל שמונה הפעמים בהן מוזכר צמח הלענה בתנ"ך מתארות דבר רע: בגידת אדם באלוהיו, בחברו או ברעייתו, הרס, חורבן או עיוות דין. זהו משל נפוץ בשפה המקראית והוא יותר מהולם את סדרת הדוקו-מתח החדשה של "נטפליקס", שקרואה על שם אותו זן צמחים (גם אם באנגלית המונח "Wormwood" נשמע סקסי יותר מ"לענה"). וכיאה לשמה, לאורך שישה פרקים הסדרה פורשת בפנינו פרשה שמאגדת בתוכה שלל וריאציות של בגידה ועיוות צדק.
ב-28 בנובמבר 1953, המדען והבקטריולוג הצבאי פרנק אולסון קפץ (או נפל, תלוי למי אתם בוחרים להאמין) אל מותו מחלון חדרו שבקומה ה-13 במלון סטאטלר בניו יורק. רשויות החוק מיהרו לקבוע כי מדובר בהתאבדות, והותירו את בני משפחתו ובראשם הבן, אריק אולסון, להתמודד ולנסות לפתור במשך חיים שלמים את חידת מותו של האב.
ואולי השילוב בין שפיות רופפת לעובדת היותו "אדם שידע יותר מדי" הפכו אותו לגורם שיש להיפטר ממנו, בטרם יעשה שימוש – במכוון או לא – במידע שבידו? אדם שהיה עד לפשעים שחשיפתם הייתה מביאה את שירות הביון האמריקני להתמודד עם שאלות קשות. שאלות שאכן נשאלו שני עשורים מאוחר יותר, עם פרסום דו"ח ועדת רוקפלר שעסק בשיטות החקירה המפוקפקות והמטרידות שפיתח ארגון הביון בשנות המלחמה בקוריאה, ויאטנם והמלחמה הקרה.
הניסיון להבין מה בדיוק קרה באותו חדר מלון עיצב את חייו של הבן אריק, שהרדיפה אחר האמת העסיקה אותו במשך כל שנותיו מאז. הוא פיתח שיטת טיפול פסיכולוגית שמתבססת על הרכבת קולאז'ים של תמונות לכאורה רנדומליות, כאמצעי להבנה עמוקה של נפש המטופל (בקולאז' הראשון שהוא עצמו יצר, מסופר לנו בסדרה, נכלל דימוי של אדם קופץ מחלון – לטענתו באופן לא מודע, על אף שיש לתהות איך אירוע כה מכונן בחייו של אדם הופך לבליינד ספוט). בצורה דומה, מרכיב לנו הבמאי ארול מוריס, שחתום על סרטי דוקו מופתיים כמו "הקו הכחול הדק" ו-"מר מוות", קולאז' שמורכב מחצאי דמויות, ספק בדיות, קלסתרונים מטושטשים וקרעי עדויות של אנשי צללים, שעצם הווייתם היא משחק סביב האמת.
זו לא הפעם הראשונה שפרשת מותו של פרנק אולסון זוכה לפרשנות תרבותית או עיתונאית. היא עמדה במרכזה של הצגה שעלתה בניו יורק תחת השם "Man: Biology of A Fall", כמו גם במרכזו של ספר שפורסם לפני כשבע שנים בשם "טעות איומה: רצח פרנק אולסון והניסויים הסודיים של ה-CIA בתקופת המלחמה הקרה". שם נטען כי ה-CIA ערך ניסויים ב-LSD בנוסעי קרון רכבת תחתית ניו יורקית, וגם בתושבי כפר בדרום צרפת.
תיאוריות קונספירטיביות רבות שהועלו במשך השנים עסקו בניסויים שערך הארגון באמצעות סמי הזיה, ואלה הגיעו גם ליצירות קולנועיות כמו "גברים שבוהים בעזים" מ-2009 (שהתבסס בעצמו על תחקיר ספרותי באותו השם, של העיתונאי הבריטי ג'ון רונסון); או להיטים טלוויזיוניים כמו "Stranger Things". כולם עוסקים באפשרות הקיום של אנשים בעלי "כוחות ג'דיי", שמשתמשים בטקטיקות רוחניות בלוחמה מול יריבים אישיים, פוליטיים וצבאיים. הם רכשו את הכוחות האלה באמצעות שילוב בין תורות המזרח ומשאבים שהקצה ה-CIA לפיתוח אמצעי לחימה יעילים, כשהם מושפעים מתרבות ילדי הפרחים והפסיכדליה של שנות ה-60.
אם ננקה את אלמנט הנרקוטיקה ונתמקד בצד המדיני-קנונייתי, גם בקונטקסט מקומי תיאוריות קונספירציה וריכוז של חצאי אמיתות כבר מצאו את דרכן לקולנוע לא מעט פעמים, ביצירות ישראליות כמו הדוקו "מי רצח את אבא?" שעסק בתעלומת מותו של אל"מ ג'ו אלון, או "האישה שידעה יותר מדי" על המרגלת ג'ני מאי, שנעלמה יום אחד ונמצאה תלויה מול הדולפינריום.
במילים אחרות, המשימה של הבמאי מוריס הייתה לקחת סיפור מצוין אך כזה שכבר סופר ולהעניק לו חיים חדשים, נקודת מבט אחרת או עיבוד טלוויזיוני מקורי. והוא עושה זאת באמצעות המחזה של הסיפור –על שלל גרסאותיו, לצד קטעי הריאיונות המרתקים והאמצעים החזותיים הכמו-קולאז'יים. בכך הופך "לענה" לחצי דוקו – חצי סדרת מתח מצולמת למופת, עמוסת אלמנטים ויזואליים וסימבוליים, שאיכשהו לא מרגישה כמו אוברדרמטיזציה של אירועים שקרו במציאות (פשוט כי המציאות עצמה כל כך מופרכת, במקרה הזה).
אם אתם שייכים לאסכולה שמתעבת שילוב בין אמצעי מבע תיעודיים ובין אמצעים עלילתיים מבוימים ושחזור פיזי (וכותב שורות אלה יעיד כי לדעתו בהחלט היה אפשר להתקמצן במינון של קטעים אלה בסדרה) – ייתכן שכלי זה מעט יטריד אתכם ויביא לתחושה של צפייה במוצר דו-קוטבי שבעצמו לא יודע מה הוא רוצה להיות. מצד שני זו בכל זאת יצירה שמתעסקת ב-CIA, גוף דו פרצופי מעורפל מעצם היותו. אם שחזור באמצעות שחקנים הוא אמצעי לגיטימי מבחינתכם, סביר להניח שתיהנו מהאופן בו האירועים המתוארים מוצגים כאן ממש כמו בסרט, וגם מהשחקן פיטר סארסגארד שמגלם את אולסון בימים האניגמטיים שקדמו למותו.
כשמשלבים זאת באופנת הדוקו-פשע של השנים האחרונות (אולי הז'אנר שהצליח לפצח סופית הנגשה של יצירה תיעודית מוקפדת ומנומקת לקהל הרחב) בשיח הפופולרי אודות סמים ומשני תודעה, לרקע מושגים כמו "עידן פוסט אמת" ו"פייק ניוז", מקבלים את אחת הסדרות הממכרות והרלוונטיות ביותר שנטפליקס הציעה לאחרונה.
