ביקורת סרט - "אל האור": לראות ולהתרגש
הוא יפה מאוד, קיטשי לפרקים וסובל מעודף מודעות עצמית. הסרט היפני "אל האור" בוחן את המתח בין דימוי לתיאור, דרך סיפורה של אישה המנגישה את הקולנוע לבעלי מוגבלויות. למרות הרצינות התהומית שלו כדאי לצפות בו ולו כדאי להרהר
סרטה של הבמאית היפנית נעמי קאוואסה, "אל האור" ("Radiance"), עוסק בקולנוע דרך נושא המנוגד לכאורה למהותו: המחשה של דימוי באמצעות מילים. הוא עושה זאת באמצעות סיפורה של אישה צעירה העובדת ככותבת של טקסטים בעבור צפייה מונגשת – כזו המאפשרת לעיוורים וכבדי ראיה לחוות את הסרט מבלי למעשה לראות אותו.
זהו נושא נפלא לסרט, ולזכותה של קאוואסה ייאמר שחלקו הפותח של "אל האור" מוקדש לדיון מצוין במתח שבין דימוי ותיאור. פרשנות סובייקטיבית שבלעדיה אי אפשר לתפוס את הדימוי, אך בה בעת היא מגבילה, וכן העושר שמאפשרת הראייה מול כבלי המילים. כל זה קורה במהלך עימות שמתגלע בין הגיבורה (איאמה מיסאקי) ובין צלם עיוור כמעט לחלוטין (מסאטושי נאגאסה) שחולק על תיאוריהּ ופרשנותה את הדימוי המוצג.
המשך הסיפור מוקדש לדינמיקה המתפתחת בין השניים, בעיקר כאשר האישה מתוודעת אל עברו המקצועי של האיש שהיה צלם מפורסם, וממשיך להנציח את המציאות בעזרת מצלמה קפיצית נושנה שאינו נפרד ממנה. מסלידה הדדית (באחד העימותים ביניהם היא אף מטיחה בו שאין לו די דמיון כדי להכיל את תיאורי-האודיו שלה), נוצרת בין השניים מערכת יחסים שברירית שבמהלכה מבינה האישה שהצלם המתעוור יכול לסייע לה לפענח את עולמה.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
"גלגל ענק"
באחת הסצינות היפות בסרט נפגשת כותבת הקריינות עם במאי הסרט-שבתוך-הסרט, שאת דימוייו היא מתארת, כדי להבין את משמעותה של הבעת הפנים של הדמות שהוא עצמו משחק, בסצינה החותמת את סרטו. היא סבורה שפני הדמות השותקת "שופעות תקווה לחיים". ההסבר שהבמאי-שחקן הקשיש מספק, מבהיר לה עד כמה הדימוי הקולנועי מורכב הרבה יותר, בעוד היא, הצעירה, מבקשת שהקולנוע יביע תקווה מוחשית.
ואומנם, טיבו החמקמק של הדימוי הקולנועי עומד במרכז "אל האור". "אין דבר יפה יותר בעולם ממה שעומד להיעלם לנגד עינינו", הוא משפט השב ומוצהר בסרט, ומבקש לנסח את יכולתו של הקולנוע להפוך את הדימוי לזיכרון. נוכחותה של אם דמנטית וזיכרון של תמונת שקיעה שמלווה את האישה הצעירה מילדותה, מדגישים היבט זה בסרט.
ובכל זאת, קשה שלא לתהות נוכח הרצינות שבה מתייחסים הפרשנים השונים בסרט, רואים ועיוורים, לרצף הדימויים הקיטשיים שמתחזים לאומנותיים שנוכחים בסרט-שבתוך-הסרט. וכאשר אנו צופים בעיניהם הדומעות של מי שמאזינים לתיאורי-האודיו של קצף גלים, פסל אישה מחול שמתפורר, וצעיף כתום-לבן מתנפנף ברוח אל מול הים – עולה התמיהה האם קאוואסה מבקשת לבקר סוג זה של דימויים פסאודו-אומנותיים, או שמא היא מתלהבת מהם ממש כמו הצופים-מאזינים בסרטה. ניחוש: האפשרות השנייה.
בכלל, הרצינות התהומית שבה מתנהל הסרט ותובנותיו הרפלקסיביות (שמזכירות איכשהו סרטים צרפתיים מודרניסטיים משנות ה-60), מעיקים לא פעם על יופיין ועדינותן של סצינות רבות בו. הייתי שמח לו לא הייתה כלולה בו סצינה של סלילי פילם נשרפים (היא מזכירה סצינה דומה החותמת את סרטו הנהדר של יקי יושע, "סוסעץ" מ-1978, לפי ספר מאת יורם קניוק), ולו סצינה אחרת שבה אחד מחבריו של הצלם כבד הראייה גונב ממנו את מצלמתו אחרי שהוא מועד ברחוב, הייתה משתלבת באופן קוהרנטי בעלילה. בנוסף, לא לגמרי ברור מדוע אמהּ הדמנטית של הגיבורה מעדיפה לתקשר איתה באמצעות פקס דווקא.
קאוואסה היא אחד הקולות הנשיים המעניינים בקולנוע היפני העכשווי, וסרטיה עוסקים לא פעם בהיבטים רפלקסיביים של המבט הנשי. "אל האור", אכן, מבקש לתרגם את המבט הנשי למילים, והעימות בין הגיבורה שלו והצלם הוא במידה רבה עימות בין הפרספקטיבה הגברית והנשית ביחס לדימוי. האם העובדה שהמבט הגברי הולך ודועך שעה שמבטה של האישה הצעירה נטען בהבנה הוא מקרי? – ודאי שלא. הסרט נפתח כאשר האישה מתארת בקול את שגרת הרחוב, לא בעבור העיוורים אלא כתרגול לעצמה, והתיאור הפונקציונלי הזה ייטען בהמשך בניסיון לפענח את משמעותו ומורכבותו של הדימוי והמבט בו.
"אל האור" הוא סרט יפה, לעיתים מיופייף, שכאמור לוקה לעיתים בעודף מודעות וחשיבות עצמית. עדיין, כדאי בהחלט לצפות בו, ולו רק כדי לזכות בחוויה קולנועית שגורמת לך להרהר על אופיו ומהותו של הדימוי שאתה צופה בו.
