"67' - ירושלים, מלחמה": 600 עמודים על שישה ימים

ערב יום העצמאות, לפני שנים אחדות, שוחחתי בטלפון עם ראש עיירת פיתוח בדרום, איש ציבור ותיק, חכם ומוערך. "אולי תעזור לי", אמר במהלך השיחה. "בעוד כמה דקות אני הולך לטקס יום הזיכרון בבית הספר, ואני לא יודע מה לומר לילדים".

"ספר להם על בית הקברות הצבאי בהר הרצל", אמרתי. "באזור ד', חלקה 9, יש שורה בת ארבעה קברים, שמספרת סיפור על החברה הישראלית. קבורים בה זה לצד זה החיילים חייא קהלני, שבתאי שזו, קונסטנטין גרבנצ'וק והאלוף עוזי נרקיס".

בצד השני של הקו השתררה דממה. לאחר פסק זמן מביך שאל ראש המועצה: "מי זה עוזי נרקיס?".

עוזי נרקיס(צילום: גרשון גרא, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

נרקיס, יליד ירושלים, היה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים. להחלטות שקיבל, בסמכות ולא בסמכות, הייתה השפעה לא מבוטלת גם על תוצאות המערכה בירושלים וגם על המחיר שגבתה בחיי לוחמים. אם ראש עיירה בישראל לא שמע עליו, מוצדק לגמרי לשוב ולחקור, לשוב ולפרסם. "67' - ירושלים, מלחמה" הוא הספר היסודי והמפורט ביותר שנכתב על קרבות 1967 בירושלים. זאת מעלתו; זאת גם חולשתו.

קרוב ל־600 עמודים מחזיק הספר, פרי עטו של ד"ר גדעון אביטל־אפשטיין, קצין מודיעין בעבר והיסטוריון בהווה. הספר נולד ביוזמת יגאל טמיר, מלוחמי גבעת התחמושת, שהיה בן 20 וחצי בליל הקרב. "עשרות מאיתנו נשארו מאז באותו גיל, מתים וחיים", אמר למחבר. "אף על פי כן התבגרתי באותו לילה בכמה שנים. מה הבנו אז על החיים? כמעט כלום; אבל חשבנו שאנחנו יודעים הכל. היינו שם 20־30 חבר'ה, לא יותר. איש לא העלה על דל שפתיו את השאלה המתבקשת: למה?".

זה טבען של מלחמות, בכל העולם: בני 20 הולכים לקרב בלי לשאול שאלות; בני 70 חוזרים אל הטראומות שחוו בגיל 20. לאלה ולאלה אין תשובות. כיבוש מזרח ירושלים עלה בחייהם של 182 לוחמים, 97 מחטיבת הצנחנים שמספרה 55, 48 מחטיבת ירושלים (16), 35 מחטיבת הראל (10) ויחידות שסופחו אליהן, ושני טייסים מחיל האוויר.

גילוי נאות: גדוד 66 בחטיבת הצנחנים 55, הגדוד שלחם בגבעת התחמושת, הוא חלק מחיי. שירתי בו עשרות שנים. לוחמיו הם חבריי ומפקדיי. שניים מהנופלים, שלמה מגריל ומאיר מלמודי, היו קרובים לי במיוחד. 36 צנחנים נפלו בקרב הגבורה על הגבעה והתעלות שמובילות אליה. אלה ששרדו נושאים איתם עד היום את צלקות הלילה ההוא.

אביטל־אפשטיין דובב אותם ודובב מפקדים ולוחמים מהיחידות האחרות שהשתתפו במלחמה על העיר. הוא ראיין 250 איש וקרא כמות אדירה של חומר כתוב - פרוטוקולים ותרשימי קשר, עדויות, ספרים, כולל עדויות שנגבו מפי קצינים בצבא ירדן, במסגרת קשר מיוחד במינו שקם בשנים האחרונות בין ותיקי המלחמה בשני הצדדים. התוצאה היא ספר הנצחה מרשים. הוא מנציח לא רק את הנופלים אלא גם את החיים - הוא מספר את סיפורם, מאיפה באו, מה הרגישו לפני הקרב ומה עשו במהלכו ואחריו. הפירוט עושה צדק עם מאות לוחמים שתרמו, כל אחד בדרכו, להצלחת המלחמה. לכל איש יש שם ולכל לוחם יש סיפור.

אחת הנקודות העולות מן הספר היא התרומה האדירה של ההתיישבות העובדת ללחימה. חלק גדול מהלוחמים בשורה הראשונה הם חברי ובני קיבוצים ומושבים, יוצאי גרעיני נח"ל, כמעט כולם אזרחים, חיילי מילואים. רובם המכריע לא היו דתיים. לא הקב"ה ציווה עליהם לצאת לקרב. לא לירושלים הנוכחית, החרדית, הקנאית, הבלתי מתפשרת, השלמה רק בנאומי הפוליטיקאים, פיללו. חלק מהם הצטרפו באחרונה לקמפיין של הרפורמים נגד קיפוחם במתווה הכותל; חלק מגיעים להפגנות מוצאי שבת בתל־אביב.

המלחמה על ירושלים לא הוכרעה רק בשטח. היא הוכרעה בדיונים בממשלה, במטה הכללי, בפיקוד המרכז ובחמ"לים החטיבתיים. מקבלי ההחלטות נכנסו למלחמה בחזית הזאת בנפש חצויה: העיניים נישאו בעיקר לדרום, לאיום מצד הצבא המצרי, ולצפון, לסכנה מגלישה סורית לעמק הירדן. המלך חוסיין נחשב לאויב שאפשר להסתדר איתו. ההנחה הייתה שכיבוש ירושלים והגדה יכניס את ישראל לבעיה דמוגרפית שתכביד עליה. עם זאת, היו תוכניות. כניסתה של ירדן למלחמה יצרה הזדמנות, אם לא לכיבוש מלא - לשיפור חלקי. משה דיין, עוזי נרקיס ומח"ט 55 מוטה גור, קפצו על התהילה שיעניק להם ניצחון בירושלים. השאיפות האישיות שלהם גברו לפעמים על השיקול הצבאי הקר.

יצחק רבין, משה דיין ועוזי נרקיס(צילום: צלם במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

על פי הספר, לא תמיד ברור מי קיבל את ההחלטות המשמעותיות. רבות מהן אושרו בדיעבד. בין השאר, לא ברור מי ומתי אישר את כיבוש העיר העתיקה.

הספר חוזר ומאשש את הביקורת שהוטחה לאורך השנים בנרקיס ובגור. היחידות נכנסו לקרב בלי מודיעין. חומר מודיעיני היה בשפע, אי שם במגירות במחנה שנלר, אבל הוא לא הגיע בזמן לידיים הנכונות. המפקדים לא תודרכו על ידי ירושלמים שהכירו היטב את השטח ולא קיבלו את אמצעי הלחימה שהוכנו עבורם. בגבורה ובדם, הרבה דם, הם כיפרו על המשגים של בכירים מהם.

אביטל־אפשטיין נכנס אל שדה המוקשים הזה בזהירות יתרה. הוא גזר על עצמו לא ללכת עד הסוף בדרכו של אנטוני ביוור, שספריו על קרבות מלחמת העולם השנייה מציבים בכל חומרתה את גבורת הלוחם הפשוט מול שיגיונות הגנרלים. '67' - ירושלים, מלחמה' מבקש להוקיר את הלוחמים, לא לעשות את חשבונם. הוא נועד קודם כל להם ולמשפחותיהם, ורק אחר כך לציבור הרחב.

מיכה פייקס היה מפקד גדוד 163 של החטיבה הירושלמית. פייקס נהרג במהלך הלחימה בשכונת אבו תור. הספר מספר על אשתו ארנונה, אם ארבעת ילדיו. יוני הבכור נהרג במלחמת יום הכיפורים; מיכל מתה מסרטן ודניאל נהרג בתאונה. "ביוני 2017, 50 שנה לאחר המלחמה, חשה ארנונה בת ה־85 שימיה ספורים. יומיים לפני מותה, בין ערנות לערפול חושים, היא קראה אליה את תמר, הרביעית בילדיה. 'את זה כבר תצטרכו לפתור לבדכם', אמרה. 'את מה?' שאלה תמר בתמיהה. וארנונה השיבה: 'את כל מה שקרה במלחמת ששת הימים'".

"67' - ירושלים, מלחמה", גדעון אביטל־אפשטיין,  מטר, 589 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף 7 לילות של "ידיעות אחרונות"