ביקורת סרט - "כל הכסף שבעולם": מי צריך את ספייסי?
המיליארדר ג'ון פול גטי סירב לשלם למאפיונרים איטלקים כופר בסך 17 מיליון דולר עבור נכדו החטוף, עד שאוזנו וקווצת שיער שלו נשלחו במעטפה למערכת עיתון. רידלי סקוט עיבד את הסיפור האמיתי למותחן משובח בניחוח טרגדיה יוונית, ועוד לא אמרנו מילה על כך שקווין ספייסי נמחק ממנו ברגע האחרון
נוכחותו הנעדרת של קווין ספייסי מלווה את הצפייה ב"כל הכסף שבעולם" (All the Money in the World) כאילו הוא-הוא גיבורו החטוף של הסרט. ואומנם, הדרמה שליוותה את מועד יציאת הסרט לאקרנים הייתה אינטנסיבית לא פחות מזו המתוארת בו.
כזכור, לפני כשישה שבועות הכריז הבמאי רידלי סקוט כי בעקבות האשמותיו של קווין ספייסי בתקיפה מינית, הוא החליט לצלם מחדש את הסצנות בכיכובו ולהחליפו בכריסטופר פלאמר, שנכנס במקומו לתפקיד המיליארדר ג'ון פול גטי. סקוט, שחשש לגורל סרטו לו ספייסי יישאר בו, צילם מחדש בתשעה ימים - 400 שוטים, בבריטניה ובאיטליה - מה שניפח את תקציב הסרט, שעמד על 40 מיליון דולר, ב-10 מיליון נוספים (סצנה שצולמה במקור בירדן שוחזרה באמצעים דיגיטליים). מועד היציאה לא נפגע, ופלאמר אף הספיק לקטוף מועמדות לגלובוס הזהב עבור קפיצתו בהתראה קצרה לסרט.
מהופעתו של ספייסי אפשר להתרשם רק מהקדימונים לסרט, וסביר שליהוקו מחדש של שחקן בן 88 (פלאמר) במקומו של שחקן בן 58 (ספייסי) הוא בעל משמעות (גטי עצמו היה בזמן התרחשות העלילה בן 81). לעולם לא נדע איך היה גטי בביצועו של ספייסי, אך על עבודתו הנפלאה של פלאמר ניתן רק לומר שהיא משלבת בדייקנות אצילות דקדנטית ימי-ביניימית וקור רוח מפלצתי של אדם שחיי בני משפחתו חשובים לו בעיקר לצורכי מיסוי.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
"גלגל ענק"
עלילת "כל הכסף שבעולם" מבוססת בחופשיות על סיפור אמיתי שהתרחש ב-1973: חטיפת נכדו בן ה-16 של איל הנפט ג'ון פול גטי, בעת ששהה ברומא, בידי חבורה של מאפיונרים שדרשו בעבורו 17 מיליון דולר. סבו הפטריארך סירב בתקיפות לשלם את דמי הכופר בתואנה שיש לו 14 נכדים, ואם ייעתר לדרישה – יהיו לו 14 נכדים חטופים (משונה במקצת, אך נוכחותם אינה ניכרת בסרט). רק כאשר התקבלה במערכת העיתון "איל מסג'רו" מעטפה ובה קווצת שיער ואוזנו החתוכה של הנכד, נסדקה במשהו התנגדותו של הסב, והוא הסכים לשלם כופר מופחת כהלוואה נושאת ריבית שאותה העניק לבנו, מטעמי מיסוי.
זהו סיפור מטורף, שאפשר היה להפוך אותו לסאטירה מקאברית נוסח האחים כהן. בידיהם של סקוט (שמוקדם יותר השנה כבר הציג את "הנוסע השמיני: קובננט") והתסריטאי דיוויד סקארפה, שהתבסס על ספר מאת ג'ון פירסון, מתקבל מותחן בעל טונים של טרגדיה יוונית, המדגיש את מאבקה ההרואי של אם החטוף (מישל וויליאמס) בסב קשוח הלב, שהונו חשוב לו יותר מחיי נכדו (בגילומו של צ'רלי פלאמר, שאין לו כל קשר משפחתי לשחקן המגלם את סבו). את המערכה הזו היא מנהלת בעזרת שליחו ויד ימינו של גטי (מארק וולברג), איש CIA לשעבר שאמור להעניק לסיפור מידה של ציניות, אך נחישותה של האם כובשת אותו.
בשנות ה-70 סבלה איטליה ממכת חטיפות, בדרך כלל של ילדים עשירים מהצפון, ושנת השיא הייתה 1975, שבה נחטפו יותר מ-80 בני אדם. החוטפים היו על פי רוב פושעים קטנים מאזורי הדרום העניים. כדי להילחם בתופעה חסמה המשטרה את חשבונות הבנק של משפחות החטופים על מנת שלא יוכלו לשלם את הכופר. סיפור חטיפתו של גטי הנכד, כפי שהוא מובא בסרט, אינו נכרך בנסיבות ההיסטוריות הללו, ואם יש בו פגם מהותי הרי הוא הייצוג הסטריאוטיפי של החוטפים ככעורים, מזוהמים ואכזריים. קשה, למשל, לזהות את השחקן הצרפתי הנאה רומן דורי בתפקיד אחד משוביו של גטי – ברנש שמגלה כמסתבר יחס מגונן ואמפתי כלפי הנער המפוחד – כאשר הוא נתון תחת שכבות של רפש, וחבל שהדינמיקה בין השניים אינה זוכה לפיתוח נאות יותר.
"כל הכסף שבעולם" מתאר את הקפיטליזם כסוג של גיהינום נוסח דנטה. הסב והחוטפים מנהלים ביניהם משחק כלכלי אכזרי שקורבנו, אחרי הכול, הוא הנער ההיפי בעל פני המלאך – שחטאו היחיד הוא שהוא נושא את שמם של אביו וסבו. ואומנם, חטיפתו ועינוייו הם במידה רבה נקמתו הסמלית של אבי המשפחה במי שמבקשים להתנתק מהשפעתו ההרסנית של הונו (באחת הסצנות המוקדמות הוא מציע לנכדו הצעיר פסלון עתיק ויקר ערך, ואימו אוסרת עליו לקבל).
קשה לומר שהסרט מבקר את המערכת הקפיטליסטית ואת הסחר המודרני בבני אדם שהיא מייצרת בצורת חטיפות. ואולם, הוא מעצב אותה כסביבה שוקעת ודקדנטית, כזו שחווה את רגעי דמדומי האלים שלה, באופן שמזכיר לעיתים בדימוייו ובחזותו (דריוש וולסקי אחראי לצילום הנפלא) את יצירת המופת של לוקינו ויסקונטי, "הארורים", מ-1969.
"כל הכסף שבעולם" מגיע אל בתי הקולנוע עם הלשון בחוץ. רק מקצוענים אמיתיים כמו סקוט בן ה-80 היו יכולים להשלים את המשימה הבלתי אפשרית שהציבו לעצמם בהצלחה (גם אם השיקולים שעמדו לנגד עיני סקוט היו בראש ובראשונה כלכליים ופחות, אם בכלל, מטעמים אידיאולוגיים), והניסיון לחפש את עקבותיו של הסרט שהיה בתוך הסרט שהווה, הופך את הצפייה בו למשונה במקצת.
חבל שהעורכת המיומנת, קלייר סימפסון (זוכת האוסקר עבור "פלאטון"), יוצרת בחלקו הראשון קפיצות מנג'סות בין הווה ועבר, במטרה לפענח בעבורנו את דמותו של גטי-קשישא ויחסיו שאינם-מטופלים-פה-כהלכה עם בנו הפסיבי (אנדרו באקאן). אבל התוצאה היא מותחן עשוי היטב שהסצנות החותמות אותו מותירות אותך, סליחה על הקלישאה, על קצה הכיסא.
