ביקורת סרט - "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" - מצחיק בקושי
עם כוכבים גדולים כמו דוויין ג'ונסון וג'ק בלאק ועם עדכון גרסה למשחק המיתולוגי, "גומנג'י: שורדים בג'ונגל" מנסה להתאים את הקסם של הסרט המקורי לדור הנוכחי ולסחוט עוד קצת מזומנים בעונת החגים. כבילוי לכל המשפחה זה יכול לעבוד, כסרט מקורי ומעניין - פחות
"ג'ומנג'י" (1995) היה סרט פנטזיה המבוסס על ספר ילדים שנכתב על ידי כריס ואן אלסברג ב-1981. הספר עסק במשחק לוח קסום שמטשטש את הגבול עם עולם המציאות. המשחק הוא סוג של פורטל המכניס חיות פרא לתוך עולמם של השחקנים הצעירים והופך אותו בהדרגה לג'ונגל. הסרט יצא שנתיים לאחר "פארק היורה" של ספילברג וזכור כניסיון מוקדם ליצור חיות באנימציית מחשב. הוא זכה לביקורות חלשות ולהצלחה קופתית לא רעה.
הרעיון הבסיסי בוודאי נראה כמו נקודת מוצא מתבקשת לעוד תסריט נוסחתי שיכול להסתמך על היכולות הטכנולוגיות שהשתכללו מאז. הוליווד לא התאפקה 22 שנים מבלי לעשות סיבוב נוסף על הקונספט. ב- 2005 יצא "זאתורה" שבו רעיון "המשחק הפולש למציאות" ניזון מדימויי פנטזיית מדע בדיונית הכוללים סופת אסטרואידים ופלישה חייזרית. כישלון הסרט לימד את המנהלים בסוני לקח חשוב: יש לחזור לנוסחת הג'ונגל המקורית.
רובין וויליאמס, מי שכיכב ב"ג'ומנג'י", כבר לא איתנו. גם השחקנים הצעירים ובראשם קירסטן דאנסט לא חוזרים לסרט ההמשך. "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" (Jumanji: Welcome to the Jungle) מנסה לשדרג את כוח המשיכה של המקור באמצעות הפקה גדולה יותר ושחקנים מוכרים המחליפים את ההסתמכות על צעירים אנונימים.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
"גלגל ענק"
כריס מק'קנה הגה את הסיפור ואחד מחמשת התסריטאים המעורבים בסרט-נוסחה זה. הרקורד שלו, הכולל כתיבה נרחבת לסדרת הטלוויזיה "קומיוניטי" ול"סרט לגו באטמן", מבהיר כי מדובר במכונת ריפרורים של תרבות פופ עכשווית. השותפות עם הכותבים האחרים (סקוט רוזנברג, ג'ף פינקר, אריק סומרס) ועם הבמאי ג'ייק קאסדן מבטיחה שלא יהיה בסרט ולו רגע בודד שלא יראה כמו מיחזור של משהו שכבר ראינו. קריטריון האיכות הוא עד כמה זה יחזיק כהסחה מתקבלת על הדעת למשך שעתיים. ובכן, ברף לא גבוה במיוחד זה הסרט עומד.
החידוש עומד על שני רעיונות בסיסיים. המשחק לא חודר אל המציאות אלא השחקנים מוכנסים לתוך עולם המשחק. משחק הלוח הופך למשחק וידאו, כך שהדמויות פועלות בעולם המשקף מאפיינים של משחק מחשב. כך, למשל, הגיבורים יפגשו בעולם המלאכותי דמויות בלי שחקן (NFC), ויהיו להם פסים על הידיים המסמנים את מספר החיים שנותרו להם.
החידוש השני הוא רעיון השינוי בזהויות השחקנים עם התגלגלותם לתוך המשחק. לאחר פרולוג המתרחש ב-1996, הסרט קופץ לימינו ולסיטואציית "מועדון ארוחת הבוקר" שבה ארבעה בני נוער שונים מוצאים עצמם בריתוק. ספנסר גילפין (אלכס וולף) הוא החנון היהודי (אומר "אויי ויי") הבקיא במשחקי מחשב, אך לא בהלכות חיזור אחר נערות. הוא מנסה לשווא לחזור לימי חברותו עם אנטוני "פרינג'" ג'ונסון (סרדאריוס בליין), אפרו-אמריקאי חסון שהיה חברו בילדות וכעת הפך לשחקן פוטבול פופולרי בנבחרת בית הספר. בת'אני ווקר (מדיסון איסמן) היא הבחורה המודעת ליופייה - סוג של יצור אנוכי שלא מסוגל להתנתק מהרשתות החברתיות. בניגוד אליה, מרתה קפלי (מורגן טרנר) היא תלמידה מצטיינת עם עניין והבנה מועטת באינטרקציות של בני גילה.
החנון, הספורטאי, היפהפיה האנוכית והתלמידה המצטיינת נשאבים למשחק, אבל מתגלגלים לתוך הגוף של האווטרים אותם הם בחרו. החנון הופך להיות הארכיאולוג וההרפתקן ד"ר סמולדר ברייבסטון (דוויין ג'ונסון), שחקן הפוטבול גדול הממדים נכנס לגופו הקומפקטי של הזואולוג פרנקלין "מוס" פינבר (קווין הארט), היפיופה מגלה למרבה האימה שלא רק שהתגלגלה לגופו של גבר - ארכיאולוג, בוטנאי, קרטוגרף וקריפטוגרף בשם פרופסור שלדון "שלי" אוברון - אלא שקווי המתאר של גופו הם של השחקן ג'ק בלאק. התלמידה המצטיינת זוכה לגוף נשי מוצלח במיוחד: רובי ראונדהאוס (קארן גיליאן – נבולה ב"שומרי הגלקסיה") "לוחמת בריקוד" בתלבושת הרפתקאות סקסית א-לה לארה קרופט.
השינוי הפיזי (מוטיב "שישי הפוך") בין בני הנוער לבין אווטארים המייצגים סוג של היפוך שלהם הוא הבסיס לטון הקומי העקבי של הסרט. בתוך הגוף של דוויין ג'ונסון מסתתר חנון יהודי, "פריג'" מאבד חצי מהגובה שלו להארט, באת'ני היפה והיהירה תגלה את הצדדים הלא צפויים בגוף של גבר (הסרט מכיל כמה בדיחות גבוליות במה שאמור להיות בידור לכל המשפחה) ותצטרך גם ללמוד לפעול בתוך ולמען קבוצה. ומרתה שהפכה ל"רובי ראונדהאוס" תלמד להשתמש בגוף שהיא קיבלה כדי להשלים פערים ביחס למה שבנות גילה בעולם האמיתי כבר למדו.
עד כמה כל זה עובד? תלוי כמה צחוקים "אוי ויי" מהפה של ג'ונסון או החיקוי של ג'ק בלאק לביץ' מתיכון אמריקני יכול לסחוט מכם. יש רגעים משעשעים אבל קשה לחשוב על סצנות שיחרטו בזיכרון. המתכונת של תנועה בתוך עולם פנטזיה, טרנספורמציה גופנית, תהליכי צמיחה והתבגרות עד החזרה למציאות - כל זה מוכרים היטב בקולנוע, לכל המאוחר מאז "הקוסם מארץ עוץ" (1939). האם לסרט יש משהו בעל ערך לעשות עם טרנספורמציות אלו? לא ממש, ונדמה שהוא גם לא מנסה. עם אפקטים חביבים, שחקנים שיש להם אוהדים רבים, ועלילת נוסחתית הסרט לא מבטיח הרבה ומגשים בדיוק את זה.
