"הרופא הטוב": סדרה חשוכת מרפא
בסדרה החדשה של יוצר "האוס" לא הכל רע, יש גם דברים רעים מאוד. לכוכב הסדרה, המנתח הגאון על הספקטרום האוטיסטי, ד"ר שון מרפי לא יזיקו דמויות משנה, דיאלוגים סבירים וניתוח להסרת הפאתוס
חמש דקות לתוך הפרק הראשון של "הרופא הטוב" השתררה בסלון תחושת בלבול עמוקה. לו היה שם גיבור הסדרה, ד"ר שון מרפי, מנתח צעיר על הספקטרום האוטיסטי ובעל תסמונת סוואנט (כמו 'איש הגשם'), הוא היה מביט בנו, ממשש מרפק, חש את גובה הסרעפת, מריח את הגבות וקובע: מדובר בתגובה אלרגית חריפה לדרמת להיט מיינסטרימית, מתי לאחרונה צפית באחת כזו?
כי אחרי דיאטה קשוחה של סדרות כבלים ונטפליקס, לבלוע דרמה נוסחתית מתקתקה ועוד אחת שמתרחשת במטחנה הגדולה של הרשתות הגדולות - בית החולים - מרגיש כמו פלישה נגיפית שמפעילה מנגנוני הגנה של סרקזם, לעג, גלגולי עיניים מהירים, פרצי צחוק ברגעים לא הולמים וכמו שכתוב בכל עלון של תרופה שמכבדת את הביטוח של יצרניה, "עלולה לגרום למוות".
לפחות הוא היה מציל אותנו בדיוק בזמן לכתוביות. כי זה מה שד"ר מרפי עושה. הוא מתקבל לבית החולים כמנתח מתלמד חרף התנגדות בוטה של כולם חוץ מהבוס היהודי הטוב. ומאז מציל את היום - כל יום - בעזרת הגאונות, יכולת האבחון המדהימה, והתעקשותו שאף ילד מנוזל לא ישוחרר לפני שהוא עובר בכל המכשירים המגניבים שיש למוסד הרפואי המפואר הזה להציע.
"הרופא הטוב" שעולה ברביעי ב־HOT3 היא שוס רייטינג עצום בארה"ב. יש שבועות שהיא מנצחת את "החיים עצמם". החיפוש אחר נחמה בת חצי שעה שבה הסדר מופר באכזריות וגיבור יוצא דופן מתעלה על עצמו ומתקן הכל עד הפעם הבאה תמיד הלך חזק. והתחושה כי אפלה צינית אופפת את אמריקה רק מדגישה את זוהרו וטוהרו של ד"ר מרפי. הוא לא מבין סרקזם ובוודאי שלא משתמש בו. הוא מונע מתחושת שליחות כנה וזכה, חף ממניפולציות, דורסנות או מניעים זרים - הוא דוקטור ישו על הספקטרום, נציג הטוב עלי אדמות.
כל זה עומד בניגוד מוחלט לגיבורי סדרות האיכות בעידן הנוכחי - ולא רק בכבלים - שעדיין נאחזות במודל האנטי־גיבור: פגום, מיוסר, מסוכסך, טורד דעת, מפוקפק מוסרית, אנוכי ומתקרבן. בקיצור כל מה שאנשים אמיתיים לוקים בו במשורה - וב־HBO טובעים בו עד הקודקוד. בניגוד לדמויות אחרות על הספקטרום - ומדובר בסחורה רותחת - כמו ב"שלדון הצעיר" ו"א־טיפיקל", לד"ר מרפי אין פגמים. למעשה, באקלים הטלוויזיוני והציבורי בארה"ב כרגע, הוא גיבור כמעט חתרני.
"הרופא הטוב" היא אדפטציה של דיוויד שור לסדרה דרום־קוריאנית. וכמה שהיא שונה מהרופא הקודם שלו, ד"ר האוס, שהאינטראקציה איתו כקולגה או פציינט הייתה נעימה כמו שבץ, איידס וציפורן חודרנית ביחד. גם "האוס" הייתה סדרת מיינסטרים, אחת שנהנתה מהרשעות ומהחספוס המרעננים לזמנו של גיבורה ובעיקר מהנוכחות והכישרון של יו לורי.
ל"רופא הטוב" יש את פרדי היימור ("בייטס מוטל") ולמרות שאינו יו לורי, הוא מתגלה כנכס אדיר. שון מרפי של היימור הוא צעיר שברירי למראה ובעיקר שובה לב. הכוכב הבריטי בעל פני העולל מספק בצורה מושלמת את כל החבילה שמגיעה עם דמויות על הספקטרום - המבוכה, החריקות החברתיות, הכנות המופרזת, תחושת הריחוף. החן שבו הוא מגלם דמות מרגשת בזמן שהיא עצמה נטולת רגשנות, מפיל את אמריקה מהרגליים ובצדק. אבל סביבו הכל גנרי, צפוי ושחוק. דמויות בעובי צילום רנטגן - מנתח בכיר ושחצן שנוהג בד"ר מרפי כמו בטירון בזוי, מנהל שאפתן שרוצה להיות נשיא בית החולים, מנתחת יפה וטובת לב שמנסה להתיידד עם הילד החדש, מנתח תחרותי וצדקן; גיוון אתני מחושב על המילימטר, דיאלוגים מגוחכים, תרחישים רפואיים סהרוריים (מרפי מנתח כבד להשתלה באמצע הכביש המהיר ומחזיר לכוכבת פורנו את התחושה אתם יודעים איפה), האינטריגות, הדילמות האתיות ותצלומי התקריב של איברים מודלקים ועצמות מנוסרות.
אבל לא הכל רע. יש גם דברים רעים מאוד: למשל, הטרנד להציג המחשות ממוחשבות של מה שקורה בראשו של הגאון המעודן (ע"ע "שרלוק") עולה מדרגה. ד"ר מרפי מסתכל או ממשש וליד פניו המרוכזות המסך מתפוצץ מתרשימים צבעוניים של כלי דם סואנים או איברים נפרסים לחלקים כמו תרשים הנתחים בקצבייה של טיב טעם. או הפלאשבקים שקוטעים כל רגע מותח לטובת רגעים מכוננים מילדותו הטראומטית של מרפי ופוגעים אנושות במומנטום הדרמטי. יש סדרות מיינסטרים טובות אבל זו מלאכה קשה שדורשת עלילה קצבית, דמויות מעניינות, קונפליקטים נפיצים ו/או הברקת ליהוק. ל"רופא הצעיר" יש רק את היימור. במילותיו של ג'ואי מ"חברים" כד"ר דרייק רמורה: אני רופא, אני לא אלוהים.
הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף 7 לילות
