"כמו הכלה שלי - גם אני לא מגיעה לחתונה": הנאום האחרון של רונית מטלון
"יש משהו קצת עצוב אבל גם מצחיק בעובדה שגם אני, כמו הכלה שלי הסגורה בחדרה, לא מגיעה לחתונה". הסופרת רונית מטלון שהלכה לעולמה, קיבלה אתמול את פרס ברנר על ספרה "והכלה סגרה את הדלת". את נאומה האחרון, נשאה במעמד הפרס בתה טליה
"המומנט של קבלת פרס ברנר, דווקא ברנר, חשוב ויקר בעיניי במיוחד, מפני שמכל כותבי הפרוזה בספרות העברית הוא אולי הכי משמעותי בשבילי. משמעותי לא רק במובן של 'אהבתי את כתיבתו' – כי לא תמיד אהבתי את כתיבתו – אלא במובן העמוק של ספרות כדרך רוחנית וכדרך של מוסר. בעצם, התשובות המורכבות והשבורות של ברנר והשאלה 'הספרות מהי' הכי עניינו אותי, הכי תפסו והפעילו אותי. למרות שלא תמיד הבנתי למה הוא מתכוון. לא הבנתי למשל למה ברנר מתכוון במושג 'הריאליות הקדושה', מהי 'הריאליות הקדושה'. אבל ההדהוד של הניסוח הזה, גם בלי ההבנה - הייתה לו משמעות עצומה לגביי. כמעט כמו של מנטרה.
"כיוצרת, כאדם שחי בתוך הרפובליקה הספרותית, אני מנחשת שברנר לא היה בדיוק האדם הכי מאושר מפרסים והפרסת פרסים. רוב הסיכויים שהיה מפוצץ את זה בדרך זו או אחרת. אני חושבת שמי שרוצה לדעת משהו על ההבחנה החשובה בין כבוד וכיבודים שרווחים בשדה שלנו - תאוות הכבוד, לבין הרצון לאמת והערכת האמת, צריך לקרוא את ברנר מאוד טוב.
"ברנר מצטרף כמובן אל השושלת הגברית מאוד של הספרות העברית, אולי אפילו יוצר אותה. למרות שהגיבורים שלו הגברים, אין ביניהם לסטריאוטיפ של הגבר הכוחני ולא כלום. ברנר תמיד עסוק בכוחו של החלש. בעצם - בנשים, בנשיות, בכוחם של חסרי הכוח. זה מה שמעניין אותו. החלוקות האלה, הנוקשות, בין גברים לנשים, לא לגמרי נכונות או תופסות לגבי חלק גדול מהגיבורים שלו.
"מעניין איפה קראתי את ברנר בפעם הראשונה בחיי ברצינות. זה היה כשהייתי בת 20 ושהיתי חודשים ארוכים בעיר דואלה שבקמרון הצרפתית, בבית דודי. שם, בנופים ובהוויה שלא ייתכנו רחוקים מהם מהעולם של ברנר, קראתי בפעם הראשונה את 'שכול וכשלון' ליד הבריכה הגדולה שהייתי דגה ממנה את עלי המנגו שנשרו. המוזרות של ההקשר, של הסביבה, דווקא חיזקה את הזיקה שלי לרומן המופלא והבלתי נסבל הזה. למדתי שם הרבה מאוד על החומרה העצמית שיש בכתיבה של ברנר, ואותו רצון להגיע עד לבה של האמת, אפילו אם אתה מפסיד את הקורא.
"בסצנת הספרים המאוד מסחרית של התקופה הזאת קשה מאוד למצוא את האבנים שאני מדברת עליהן - החומרה העצמית והחתירה לאמת. אני לא רוצה להתיימר ולהגיד שנגעתי בהן אבל מקווה שעקבות הניסיון שלי להגיע ישנן בטקסט. זה בדיוק ה"אף-על-פי-כן" של ברנר.
"יש משהו קצת עצוב אבל גם מצחיק בעובדה שגם אני, כמו הכלה שלי הסגורה בחדרה, לא מגיעה לחתונה. אבל אני מקווה שקצת כמו במקרה של הנובלה עולה ההבנה שהיעדרות, לפעמים יש לה משקל לא פחות מאשר לנוכחות. ושחתונה כלשהי - כזאת או אחרת, חצי-תקנית או רבע-תקנית - בכל זאת מתרחשת.
"אני רוצה להודות לחבר השופטים הנכבד שמצא את הנובלה ראויה לפרס המאוד מרגש הזה. הערכה, כפי שניסיתי לומר קודם, איננה דבר מובן מאליו, איננה קליפה מזולזלת.
"ולבתי טליה, שמקריאה את המלים האלה, אני רוצה להודות שבעתיים".
רונית מטלון
הפרק הראשון מתוך
הרומן "והכלה סגרה את הדלת" של רונית מטלון, שהלכה הלילה לעולמה.
לפנייה לכתב/ת 
