"שבע דרכים לאיבוד": רומן ריאליסטי אמין

הרומן הזה כתוב בלשון הווה. "שפיצר מוביל אותם למסעדה שבמבט מבחוץ מזכירה יותר מכל גן אירועים". "אריקה נעצרת מול ציורי השמן של אמו". "הוא מתעורר בודד במיטה הרחבה". הבחירה הזו, שרווחת ברומנים בני זמננו - ונדמה לי שצרויה שלו, שרוחה שורה על רומן הביכורים הזה, עושה בה שימוש נרחב - ראויה לבחינה. הבחירה בזמן הווה מכניסה מתח לטקסט. האירועים, כביכול, מתרחשים עכשיו לנגד עינינו. היעדרו של מספר שמסכם את הדברים בלשון עבר ("שפיצר הוביל אותם", "אריקה נעצרה", "הוא התעורר") מכניס את כולנו - הדמויות, המספר, הקוראים - לאותה קלחת: כולנו כוססים ציפורניים בציפייה מה יקרה הלאה, איש מאיתנו (כולל המספר!) לא עיכל עדיין את האירועים. במילים אחרות: הבחירה בלשון הווה מכניסה "דרמה" לספר. המטרה הזו, להכניס "דרמה", אכן מרכזית ב"שבע דרכים לאיבוד", והיא ניכרת גם בבחירת חומרים טעונים רגשית: ימיה האחרונים של אישה מבוגרת שנתגלה גידול סרטני בראשה, שקיעתו לדמנציה של מרצה לשעבר להיסטוריה באוניברסיטה העברית שאשתו בוגדת בו.

יש אם כן, אופי של טלנובלה לרומן הזה. ולמרות זאת, "שבע דרכים לאיבוד" - שזיכה את סמדר שטינברג בפרס ספיר לספרי ביכורים - הוא רומן טוב בסופו של דבר. ראשית, שטינברג מכירה היטב את גיבוריה: בין אם זה בני הדמנטי או אשתו אריקה המבקשת לה רגעי אהבה אחרונים מהמאהב הוותיק שלה לפני בוא הזקנה; בין שזה המאהב שפיצר, מרצה כריזמטי מזדקן המבקש לשמח את אמו לפני מותה, או האם שרה, הגוססת אך מבקשת לגבור במאבק אחרון על יריבתה הוותיקה, מאהבת של בעלה שנפטר לפני עשורים; בין שזו בתו של שפיצר, דור, חיילת במודיעין המקווה שהיא נושאת ברחמה את ילדו של מי שהיא אינה בטוחה שהוא חבר שלה, או רעות, דיירת בדירה של בני ואריקה, שבעלה מבקש להתגרש ממנה, או יאיר העורך דין, בנם של בני ואריקה.

מעבר לזה, הרומן בנוי היטב. הוא נחלק לפרקים, שכל אחד מהם מתמקד בתודעה של גיבור אחר משורת הגיבורים הקשורים ביניהם, אך מתקדם בעקביות בזמן מפרק לפרק. סכנת הרגשנות המלודרמטית אמנם מרחפת, כאמור, על פני הרומן, אבל רק משום שחיי הדמויות מסופרים ברגש ובאמפתיה רבים.

רומן עם אופי של טלנובלה

זה רומן ריאליסטי מובהק, ולשון הכריכה האחורית משבחת אותו על כך ("מארג עדין של ריאליזם מעשה מחשבת"). ואכן, לשטינברג ישנה התבונה להוסיף בטקסט פרטים שאינם הכרחיים מבחינת העלילה או הבנת הדמויות, אבל נוכחותם יוצרת את מה שרולאן בארת' כינה effet de reel - אפקט של מציאות. כשיאיר, שנחלץ לעזרת רעות במשפט הגירושים שלה, מבקר בדירתה, הוא מבחין, למשל, בכך ש"סמוך לגדר גדלים צמחי תבלין כמו אלה שהוא ומרב מגדלים באדניות הצבעוניות מאיקאה התלויות על סורגי החלון, והוא מונה אותם בשמותיהם: אורגנו, רוזמרין, טימין, לואיזה, בזיליקום, שיבא, נענע (הוא רושם לעצמו שגם רעות מגדלת אותה באדנית נפרדת, מכירה בשתלטנותה הטבעית)". הפירוט של סוגי התבלינים, ובייחוד ציון העובדה הבוטנית הכביכול מיותרת על שתלטנותה של הנענע, יוצרים אצל הקורא תחושה שאכן קיים אדם בשם יאיר, שנמצא בדיוק היכן שהמספר כותב שהוא נמצא ובוחן את סביבתו. הדמויות של שטינברג נעות כך בתוך עולם סמיך, אמין בריאליסטיות שלו.

תיאורטיקן חשוב של הריאליזם, המבקר המרקסיסט גיורג לוקאץ' (1885־1971), נהג להבחין בין הריאליזם, סוגה נעלה בעיניו שמתגלמת ביצירות של

 בלזק וטולסטוי, למשל, לבין מה שהוא כינה נטורליזם - סוגה נחותה שמתגלמת ביצירתו של אמיל זולא. אחד ההבדלים בין השניים הוא שהריאליזם פילוסופי במטרותיו ומבקש להתחקות אחר העקרונות שלפיהם פועלת החברה, בעוד הנטורליזם מכביר פרטים על מנת ליצור תחושת מציאות אבל עיוור לכוחות החברתיים הגדולים שרוחשים מתחת לפני השטח, אטום ל"סיפור הגדול". מרבית הריאליזם שנכתב בארץ בעשורים האחרונים הוא נטורליזם כזה. הוא לא מציע מבט מעמיק על היסודות שעליהם עומדת המציאות. ובכל זאת, כשהוא נכתב מתוך בקיאות במציאות, כשהוא נכתב בטקט (מה להכניס ומה לא להכניס לטקסט), ברגש (ולא בהתלהמות רגשית) ובכישרון ארכיטקטוני של בניית רומן - כמו במקרה של "שבע דרכים לאיבוד" - התוצאה ראויה לקריאה.

"שבע דרכים לאיבוד", סמדר שטינברג, כנרת-זמורה־ביתן, 255 עמודים

הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף 7 לילות.