גבולותיה של אישה, גבולותיה של המדינה: פרק מהספר "עצור - אין גבול!"

"הגוף שלי ברשותי" היא סִסמה המוכרת לאמהות ולאבות המגדלים ילדות וילדים קטנים. שלוש מילים אלו מבקשות לנסח עבור קטנטנים את הטריטוריה הריבונית הפרטית שלהם - זאת שאמורה לחדד את בעלותם על גופם, לסייע להם בביסוס תחושת ביטחון בעולם, ולהגדיר עבורם את הגבולות הפיזיים המותרים באינטראקציה עם א-נשים אחרים. "הגוף שלי ברשותי" כרוך בלימוד להגיד "לא", בחתירה אל הטיפוסים הנחמדים והמנומסים, בני ובנות תרבות שהיינו רוצים לראות את בנינו ובנותינו הופכים להיות.

לשבת ולהתלונן על הבהמיות הישראלית זה תחביב ישראלי מוכר. אנחנו רוצים לזכות וליהנות מילדות ומילדים נחמדים ובמקביל - אסרטיביים, דעתנים ובעיקר, לא פראיירים. למען השם, רק שלא יֵצאו פראיירים. "הגוף שלי ברשותי" הוא משפט המעמיד למבחן את היכולת שלנו להכיל את המשפט הזה גם כאשר הוא עלול להיות מופנה כלפינו. בהמשך, מאחורי הדלת הסגורה של המתבגר או המתבגרת שהיה פעם הילד המתוק שלנו, אנו נאלצים להתמודד עם שלב נוסף ומורכב של תוצאות המשפט הזה. "הגוף שלי ברשותי" מאפשר לילדים ולילדות מענה לשון נגיש ומהיר במקומות שבהם הם חשים בסכנה לשלמות הגוף, הנפש, או אולי, כאשר הם חשים עימות בין הסיטואציה לבין שיחות עם אבא ואמא על הנושא.

 רוצים לקרוא את "עצור - אין גבול!" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד .

האמת הכואבת היא שרבים מן הילדות והילדים נפגעים פגיעה פיזית או מינית על ידי מישהו המוכר להם, לעתים היכרות קרובה מאוד, כמו קרוב משפחה מדרגה ראשונה. במקרים כאלה, הטלטלה העצומה שהם יחוו נשענת, בין היתר, על הקונפליקט הבלתי ניתן לשיכוך בין התחושה הסמויה או הגלויה ש"משהו לא בסדר", לבין הקִרבה והאהבה שהם חשים כלפי התוקף. "הגוף שלי ברשותי" הוא שיעור חשוב וקריטי בחינוך ילדינו, אולם, למרבה הצער, הוא אינו ערובה בפני ניצול מיני בידי קרובים וממילא, כפי שכתבתי קודם, קשה לפעול בהתאם למשפט הזה בהקשר קרוב ומשפחתי.

פגיעות פיזיות ומיניות בילדות ובילדים מאכלסות את סיוטי הלילה של אמהותיהם ואבותיהם. אולם בעוד ההתמודדות של ילדים וילדות עם שמירת גבולות הגוף שלהם וביטחונם זהה בילדות, הרי שככל שילדים גדלים ומתבגרים נוצר פער עצום בקיום הפיזי ובשלומם של נערות מול נערים ומאוחר יותר, נשים מול גברים.

עם תחילת התבגרותה המינית והסימנים הפיזיים המסמנים אותה כ"אישה", עומד לפתחה של הנערה הממוצעת שפע שלילי של אפשרויות הנוגעות להפרת גבולות הגוף שלה על ידי אחרים. גופה הופך להיות אובייקט לביקורת, לבחינה מדוקדקת, להצעות בעלות מִפרט מיני מגוון, לעתים מופקר לחלוטין מידיה ומבחירותיה. לחלופין, היא עשויה לקבל דרישות לשמירה על צניעותו ועל נראותו במרחב הציבורי.

כדי להדגים את אותו "שפע" אפשרויות שליליות, אשתמש בדוגמאות שונות מן החיים של לא מעט נשים מן הסביבה הקרובה והרחוקה שלי. רוב הדוגמאות מוכרות לי באופן אישי בניואנסים כאלה ואחרים. דוגמאות אלו, קטנות כגדולות, יומיומיות, אקראיות או מתוכננות, כולן חותרות תחת הרצון הבסיסי של נשים לשמור על גבולות גופן בשלל שדות האינטראקציה האנושיים. דוגמאות אלו מבהירות כי בסופו של דבר, הגוף שלָךְ, ברשותי.

הקלות הבלתי נסבלת של הדיבור

הטיפוס הישראלי הממוצע רגיל להעיר הערות. איש לרעהו. זאת חלק מאותה סחבקיות נושנה וידועה. לכולם יש דעה על הכול, חיובית או שלילית, וללא מעטים יש גם צורך להביע את הדעה הזאת בקול גם אם לא נשאלו לדעתם. אם כן, אני מבקשת להוסיף לדיון על אורחותיו של "הטיפוס הישראלי הממוצע" את רכיב זהותו המגדרית. זכר, ביושבו כגבר על ספסל ישראלי נפוץ (הנה באה ההבהרה - נכון, לא כל גבר. ברוך השם. אני מתייחסת לתופעה כמובן) ירשה לעצמו לחוות דעה במגוון תת נושאים עת חולפת על פניו נערה/בחורה/אישה. הנה, ניתן בהם סימנים:

הפסיכולוג או למה את לא מחייכת: הפסיכולוג מוטרד מאוד ממצבה הנפשי של האישה שלפניו. היא חולפת על פניו, ממהרת לעבודה, ללימודים, הביתה או סתם יושבת על ספסל והוא זה החולף על פניה. לאישה זאת, ככל אישה וככל גבר, הבעת הפנים הרגילה שלה, ה"פרצוף" שאיתו היא חיה את חייה. חלקים מאיתנו מתהלכים ברחוב עם הבעה רצינית, עתים ממוקדת, חלקנו חולמים בהקיץ, חלקנו שלווים, מתוחים. פעמים אנו מחייכות או סתם מבסוטיות מהחיים. הפסיכולוג, כפי הנראה, נתון במין תפיסה כאילו נשים, מעצם היותן נשים, אמורות להתהלך בעולמנו כשחיוך נסוך על פניהן. ללא קשר ליום הספציפי שעובר עלייך, טיב משיכת היתר שלך בבנק או כל דבר אחר, את אישה לעזאזל, חייכי! כך אנו מוצאות עצמנו נשאלות השכם והערב מדוע אנחנו לא מחייכות ומה לא טוב לנו בחיים. אנו מתבקשות להסתכל נכוחה בשמש הזורחת ולהודות לעולם על קיומו. לחייך, לחייך, לחייך.

המסביר פנים או שלום עליכם: המסביר פנים, כאחיו הפסיכולוג, הוא גבר חיובי בסך הכול שמבקש להקדים שלום לכל בן אדם. לא, רגע, לא לכל בן אדם. למודת ניסיון אני ומשום שערכתי תצפיות על מסבירי הפנים אני יכולה לקבוע כי המסביר פנים אינו מקדים שלום לכל אחד ברחוב, לכל גבר ברחוב. הוא פונה תמיד לנשים ומברך אותן לשלום. אמת, המחשבה כי יש משהו שלילי באמירת שלום עלולה להיות מקוממת, אבל כך העובדה כי הסיבה היחידה שבגינה זכיתי לברכת שלום הן השחלות שלי. אם אינך עונה לשלום בחזרה מסיבות שלך, יעבור ה"מסביר פנים" הסבה לטיפוס "הפסיכולוג" כדי לברר מדוע אינך מחייכת.

המחמיא או הרגליים שלך נראות טוב במכנסיים האלה: "המחמיא" יכול להיות גבר שאני מכירה מן העבודה, מישהו מבית הכנסת (כן, יש גם כאלה) או גבר זר לחלוטין. טיפוס המחמיא אינו מהחברים הקרובים שלי. לדידי, גברים הקרובים אלי ומכירים אותי היטב, מכירים את אישיותי ואת מי שאני בהחלט יכולים לתת מחמאות שיתקבלו בברכה. "המחמיא" מרשה לעצמו לחוות דעה על משהו חיצוני בגוף או במראה האישה. מחמאות אלו עשויות להיות כלליות ביותר ("את נראית טוב היום"), ספציפיות ("יפה לך התספורת החדשה") או מחמאות הנוגעות באופן ישיר למיניותך או לנשיותך, ובוודאי שלא היו ניתנות לחבר גבר של אותו מחמיא ("הרגליים שלך נראות טוב במכנסיים האלה") או לעמיתו בעבודה.

המטרידן הישיר או המתיר חרצובות לשונו המינית: בסופו של דבר לשם זה מגיע, שורה תחתונה סקסיסטית, אלימה ופוגענית. את הולכת ברחוב, שומעת ממישהו שעומד לידך ברמזור, רוכב אקראי על אופנוע, ההוא שבדרכו לעבודה, זה שחוצה מולך את הכביש. את שומעת על עצמך דברים, את שומעת על עצמך מי את: זונה, סקסית, כוּסית. למה? כי הוא יכול. כי הוא רוצה. כי זה מה ששמע בבית, ברחוב, בתקשורת. כי הוא אינו יודע מה זה כבוד, כי הוא אינו רואה אותך כשווה לו.

הטיפוסים הללו נוקטים באמצעים שונים, מובהקים במודעותם או בעלי ווליום הטרדה נמוך, כדי לשבש את קיומה האוטונומי של האישה ברחוב הישראלי. אין הם רואים בן אדם אשר לו זכות קיום עצמאית, זכות לפרטיות ולכבוד, אלא אובייקט המתקיים תמיד מתוך פוטנציאל ההטרדות שהוא מסוגל לשאת. אותם מטרידים, תוקפנים, אותם אנשים פוגעים אינם מקבלים את זכותה של האישה לשמירה על גבולות גופה. קיומן ונוכחותן של נשים ברחוב הן תמיד הצעה לדיאלוג (חד צדדי, כמובן), שבמסגרתו הם אומרים מה שהם רוצים ובסגנון הנכון להם. הגוף שלך ברשותך? נראה לך? הגוף שלך - ברשותי!

נשים שמנות, רזות, כהות עור, בלונדיניות, מתולתלות, בעלות חזה גדול או נטולות חזה ממשי. נשים על עקבים או בכפכפים, נשים המכסות את ראשן ומרפקן, נשים ההולכות בחצאיות מיני, נשים ההולכות זקוף מדי, כפוף מדי, נשים נטולות חיוך. נשים הרוכבות על אופניים, נשים בהריון, רוקדות, מעשנות, רצות, הולכות ברחוב בחצות הליל או בשמונה בבוקר בצאתן לעבודה. נשים. כולנו, המעזות להתקיים כנשים, שאינן רק גוף ומיניות, עלולות לשמוע מִגוון התייחסויות כפי שפירטתי לעיל.

אישה ממוצא מזרחי תשמע ברחוב התייחסויות לצבע עורה, לפרחיות שלה, לזמינותה המינית ולחום שלה - "ידוע" כי נשים מזרחיות חמות יותר, בוודאי יותר מהפולניות הקרות. נשים עולות מחבר העמים ישמעו מילים קונקרטיות כמו "זונה מסריחה". כותבת בחורה בשם ג'ניפר בקבוצת הפייסבוק דור 1.5:" בחוויה של הנשים העולות מברית המועצות לשעבר, הגבר הישראלי הממוצע שבו פגשו לראשונה בפריפריה הישראלית עם הגירתן לישראל מפרש את האטריבוטים הפיזיולוגיים, כגון צבע שיער בהיר ועיניים בהירות, כהזמנה רשמית ומפורשת ללילה סוער או לפחות להזמנה לצבוט לה בישבן. על אף שלא לכולנו יש צבע שיער בהיר או עיניים בהירות - אטריבוטים פיזיים אלה נתפסו כסימן ההיכר הראשוני של המהגרות מברית המועצות. הבלונד הזה הוא סימן ההיכר לא רק של הדמות הגרוטסקית והסטריאוטיפית של טיפשה בלונדינית קלאסית, אלא גם של כוכבת פורנו, כפי שהפורנו נצרך כאן בישראל ובעוד מקומות רבים אחרים בעולם".

העובדה כי "הגוף שלנו ברשותנו", כי מלכתחילה הגוף שלנו אמור להיות טריטוריה ריבונית פרטית, כי לגוף גבולות גיאוגרפיים פיזי

 ברורים וגלויים לכול, היא בבחינת המלצה בלבד בציבוריות וברחוב הישראליים. השילוב בין שיח ישראלי נונשלנטי על גבולות, גסות רוח, סקסיזם ושובניזם (שגם נשים לא חפות ממנו) הופך את המרחבים הללו לזירת קרב עבור לא מעט מאיתנו. רחוב ישראלי ממשי ומטאפורי שנמצא בעצם בכל מקום, בכל זירה ובכל ספירה. מרופאי נשים או כירורגים היכולים להעיר על גודל החזה בעת בדיקה שגרתית, דרך בלנית אשר חורגת ממסגרת עבודתה במקווה בדיאלוג שלה עם הטובלת. מחד גיסא, חברה חילונית המחפיצה נשים תדיר, ומאידך גיסא, חברה דתית וחרדית המודדת את אורכי השרוול והיחס בין אימרת החצאית נוכח הברך ועושה בדיוק כאותו מעשה החפצה חילוני. הכניסה הלאומית לרחם הנשי, הדרישה למודל יופי וגוף בלתי אפשרי, ההערה, השריקה, ההטרדה, הנגיעה, והאונס. כי הגוף שלך אינו ברשותך. הגוף שלך הוא של כולנו.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"עצור - אין גבול!", בעריכת הני זובידה ורענן ליפשיץ, ידיעות ספרים, 621 עמודים