סיינפלד בישראל: מצחיק, אבל בשידור חוזר
למרות שבחר למחזר כמה בדיחות מהביקור האחרון בישראל, התרחק מאקטואליה ושמר על תקינות פוליטית מגוחכת בעידן טראמפ - ג'רי סיינפלד עדיין מצליח להצחיק. בהופעתו בארץ אשף הקומדיה סיפק הומור שעומד במבחן הזמן, בערב מלא באבחנות מדויקות על המין האנושי
מצד אחד מדובר בחומרים טובים שלא רק ששורדים את מבחן הזמן, גם מצליחים להצחיק את מי ששמע אותם בעבר. מצד שני, בדיחה תמיד פחות מצחיקה בפעם השנייה, וכשמגיע לכאן הסטנדאפיסט המצליח והפופולרי ביותר בעולם (גם אם כברירת מחדל כרגע) - היית מצפה לריענון חומרים הרבה יותר משמעותי.
לא שמדובר בהעתק מדויק. ג׳רי סיינפלד תמיד היה אדם חד אבחנה (כדאי שהוא יהיה - אחרי הכל הוא מתפרנס מניתוח של אותן אבחנות), והוא השכיל להכניס גם קצת מאותו עולם טכנולוגי חדש אל ההומור שלו. האופן בו הוא מתאר את הציפייה לקראת הודעה הנכתבת ברגעי המתח האלה בהן שלוש נקודות ההסתמסות מקפצות להן על המסך הוא חד ומדויק, וכפועל יוצא גם מצחיק. אבל בדיחת הטלפונים והאופן בו בני אדם משמשים היום בעיקר כלי תחבורה עבור סמארטפונים הרגישה מעט ארכאית. זה לא שזה לא מבדר או גורר צחקוק, אבל זה פשוט מרגיש קצת כמו מסקנות של העשור הקודם.
ההגשה שלו עדיין מצוינת ואפילו השתנתה מעט במופע הנוכחי, כשאת האדישות הסיינפלדית האופיינית החליפו טונים והבעות טירוף ופאניקה קומיות של אדם שנאלץ להתמודד עם מציאות אבסורדית מנשוא. אבל משהו לעתים הרגיש סטרילי, מתוכנן מדי. סיינפלד הוא לא קומיקאי מאלתר - זה בסדר, לא כולם חייבים להיות כאלה. אבל גם הוא צריך להכניס בין הנושאים הרלוונטיים תמידית קצת אקטואליה והתייחסות לנושאים שכל העולם דן בהם היום. וזו נעדרת מהמופע, מאותה הסיבה שגם בראיונות נמנע הקומיקאי מלעצבן, להתסיס או אפילו לנקוט עמדה.
קומדיה חייבת להשתנות עם הזמנים כדי להמשיך לבדר ולהיות רלוונטית. בטח בעולם של מציאות מטורללת שבה נשיאים הם אנשי עסקים ממולחים עם אפס מחסומים על הפה. היא חייבת לספוג מהסביבה שלה ולעבור התאמה לתנאים החדשים - אפילו אם הם בסך הכל גלגול של יחסים מוכרים בין בני אדם או בין אדם לטכנולוגיה. השנה היא 2017, זה בסדר להרגיש חלק אדיר מהמופע שלך על חיי נישואין, אבל מה קורה עם יתר האלטרנטיבות שהחליפו בשנים האחרונות את המוסד הזה? איך זה הגיוני בכלל שהקומיקאי המוביל בארצות הברית יותר מחושב ופוליטקלי קורקט מהנשיא המכהן?
זו נקודת התורפה הברורה במופע של ג׳רי סיינפלד, והיא קריטית עבור מי שחזה בו בפעם השנייה. אחרת באה לידי ביטוי כשברגעים מסוימים היה נדמה כי הוא מודע לחוסר הבקיאות של הקהל המקומי בנושאים שהוא דן בהם, ואלה גררו שניות בהן הוא חושב אם להכנס ולדון בהם או להמנע מהם - המנעות שדרשה פאוזה קטנה בה ניסה להבין איך הוא מגיע לנושא הבא מבלי לעצור בתחנה הקבועה. בנקודות האלה הרגיש המופע קבוע מדי מראש, ללא אפשרויות אלתור או סטייה מהקו שנקבע.