ביקורת סרט: "על גוף ונפש" - אהבת בשר ודם
בתי מטבחיים הם אינם מחזה שכיח בקולנוע העלילתי. דווקא שם, בין מראות הבשר החשוף שאינם קלים לצפייה, ממקמת הבמאית ההונגריה אילדיקו אניידי את עלילת סרטה "על גוף ונפש". בשילוב הומור עדין, משחק אמין ועבודת צילום רשימה, צומחת לה אהבה בלתי סבירה ועדינה - שהצופה חפץ בהתממשותה
"על גוף ונפש" ("On Body and Soul"), סרטה של הבמאית ההונגריה אילדיקו אניידי, נפתח בסצנה המתרחשת ביער מושלג, שבו משוטטים צבי וצביה. מהלך ראשון בחיזור בעולם החיה נקשר אל הצורך הבסיסי והעמוק, המזווג את בעלי החיים ובני האדם כאחד. במהלך הסרט נחזור שוב ושוב ליער ולחיות, ומשמעותם של דימויים אלו תתבהר בהדרגה.
המעבר מהדימויים הפיוטיים אל מקום העבודה של גיבורי הסרט הוא מטלטל. אנדרה (גזה מוריצ'אניי) אחראי על ראיית החשבון בבית מטבחיים בפרברי בודפשט. גבר מזוקן בגיל העמידה עם נכות באחת מידיו, וחיים של בדידות כמעט מוחלטת. התנהלותו מאופקת, מרוחקת ולקונית. עובדת חדשה מגיעה למקום - מפקחת בקרת איכות צעירה בשם מריה (אלכסנדרה בורבלי). היא מגלה יכולת אבחנה יוצאת דופן והקפדה על פרטים שחומקים מעיניהם של אחרים. מנגד, היא עדינה וביישנית עד לדרגה השוללת ממנה כמעט כל יכולת לתקשר עם האנשים מסביבה. קל להבין כי שילוב תכונות זה נובע מהיותה על הספקטרום.
פרטים מאופן הפעולה של בית המטבחיים יוצגו במהלך הסרט, ויכניסו אלמנט פיזי לא קל לתהליך הירקמות הקשר בין שני הגיבורים. בתי מטבחיים אינם מחזה נפוץ בקולנוע העלילתי. זוהי טריטוריה אסורה שבה מתרחש מה שרוב בני האדם מעדיפים להדחיק. בקולנוע התיעודי הכניסה למקומות אלו נעשתה בשם אמירה פוליטית ישירה או אלגורית. ב"דם הבהמות" (1949) של ז'ורז' פרנז'ו אכזריות השחיטה מהדהדת את הקטל שהסתיים זה מכבר על אדמת אירופה. ב"לחם יומנו" (2005) של ניקולס גיירהאלטר, זירת בית המטבחיים היא חלק מההיקף הבלתי נתפס של תעשיית המזון המודרנית. להבדיל, הצגת השחיטה הכשרה שימשה בסרט התעמולה הנתעב "היהודי הנצחי" (1940) כביטוי לאכזריות הגזע היהודי, וזאת מצד אלו שלא היססו לשחוט בני אדם.
בקולנוע העלילתי מופיעות הבלחות של בית מטבחיים בקלאסיקה האפרו-אמריקנית המחוספסת והפיוטית של צ'ארלס ברנט מ-1977, "The Killer of Sheep". זהו עולמו האכזרי של אבי המשפחה המהדהד גם באופן בו הוא מנהל את משפחתו. ב"שנה של 13 ירחים" (1978), ריינר ורנר פאסבינדר משתמש בהצגה מפורטת להחריד של בית מטבחיים כדימוי לאכזריותם של חיי הגיבור הטרנסקסואל.
אניידי לא מתכחשת למקום בו העלילה ממוקמת, אך מגבילה למידה נסבלת את כמות הדימויים הקשים לצפייה. בשונה מהסרטים העלילתיים שהוזכרו, היא משתמשת בבית המטבחיים כדי לסתור אותו - באמצעות העלייה המהוססת של רגש האהבה.
העלילה ב"על גוף ונפש" מתרחשת לא רק בדברים שדמויות אומרות ועושות, אלא במרקם החושי של חיזור ומגע בין חיות, לעומת הבדידות והכמיהה בעולם האנושי. בין הטבע הטהור למכונות הפועלות בבית המטבחיים. העולמות, שנדמה כי אינם יכולים להיות יותר מרוחקים האחד מהשני, זוכים לרגעים של הקבלה חזותית במיקום של החיות ובני האדם בשני המרחבים בהם הם מוצבים - רמז לגבי הקשר שיתגלה בין השניים.
"המאה ה-20 שלי" (1989), הפיצ'ר הראשון שאניידי ביימה, זיכה אותה בפרס מצלמת הזהב, הניתן בפסטיבל קאן לסרטי ביכורים. זו הייתה יכולה להיות נקודת פתיחה טובה לקריירה של במאית מפתח בקולנוע האירופי אך הדברים לא התגלגלו בדרך זו. בעשור שלאחר מכן היא עשתה עוד שני פיצ'רים, ומאז נעלמה מהזירה הבינלאומית. בשנים האחרונות היא עבדה בבימוי הגרסה של הטלוויזיה ההונגרית לסדרה "בטיפול".
זכייתו של "על גוף ונפש" בפרס הגדול בפסטיבל ברלין מחזירה אותה למרכז הבמה. במידה רבה זהו פיתוח של אחד מסרטיה הקצרים - "טמאס וג'ולי" (1998) המציג סיפור אהבה בין שני אנשים ביישניים - כורה פחם וגננת. למכרה הפחם, עם הרעש והלכלוך המתלווים להפעלתו, יש נוכחות מודגשת ממש כמו זו של בית המטבחיים בסרט הנוכחי.
לאחר "המאה ה-20 שלי", הפיצ'רים של אניידי זכו לתגובות מעורבות. מרבית הטענות הופנו לאופי המסוגנן והסמלי של הסרטים ככזה שבא על חשבון הקוהרנטיות העלילתית. "על גוף ונפש" לא מנסה להתנהל כרומן קונבנציונלי - ועל כך ערכו הייחודי. יחד עם זאת, קשה לטעון כלפיו כי ממד הריאליזם הפנטסטי המצוי בו מבטל את המציאות בה חיות הדמויות או את המהלך האמין של בניית רגשותיהם ההדדיים. החלומות המתנהלים ביער המושלג ובין האווטארים החייתיים מקבילים לעולם המציאותי ולא מחליפים או מבטלים אותו.
מלבד עבודת הצילום המרשימה של מטה הרביי, לא מעט מהסרט נשען על שני השחקנים. מוריצ'אניי, שאינו שחקן מקצועי, הוא נוכחות אמינה של גבר הנושא את סימני הבלאי שהותירו הגלגולים השונים של חייו. בורבלי, בהופעה מדויקת ורבת ניואנסים, מעצבת דמות שובת לב שהכאב שלה גם שובר את הלב הצופים. על הופעתה זו היא זכתה בפרס המשחק של הקולנוע האירופי. אניידי מעצבת את הדמויות ואת יחסיהן תוך שילוב של הומור עדין. עד כמה שהאהבה המוצגת אינה סבירה אנו חפצים בהתממשותה.
