אקונה מטטה, טודו בום, נמסטה - מה זה משנה? על השיר החדש של סטטיק ובן אל
החדש של סטטיק ובן אל מסתמן כלהיט קליט ומלא חן. גם מקצב הרגאיי שלו מבורך, רק חבל שכבר שמענו אותו בעבר. "נמסטה" עונה על הנוסחה הקבועה והמנצחת שהשניים גילו, וקצת דומה מדי לשיר מתוך פסטיגל חנוכה. מעניין איזו מילה לא קשורה ידחפו לנו בפעם הבאה
נתחיל בפרגון. "נמסטה" של סטטיק ובן אל הוא חתיכת שיר מידבק, להיט מהשנייה הראשונה שמאזינים לו ובסך הכול סינגל חמוד וכיפי, גם אם יש דיסוננס בין אופיו הקיצי לבין יציאתו ביום הגשום ביותר בחורף הנוכחי. הוא מופק כהלכה, כפי שכבר הורגלנו, ומגיע אחרי "הכל לטובה" - הסינגל הפחות מוצלח בקריירה הלא ארוכה של הצמד, שיר די משמים שקשה להגיד שעמד בסטנדרטים שהעמידו קודמים לו כמו "זהב" או "סלסולים".
הוא קליט, קליל ויש בו כמויות גדולות של חן, וזה בערך כל מה שאפשר לבקש משיר פופ, במיוחד כשיש כל כך הרבה שירי פופ בלתי נסבלים היום ברדיו. העובדה שהשניים בחרו ללכת הפעם על רגאיי ולא להוציא עוד יציאת רגהטון מעיקה או קשקוש לטיני מנענע ישבנים וגנרי להחריד גם היא מבורכת, בטח כשהם מלווים בליאורה יצחק והטאץ' ההודי. הבעיה המרכזית בו היא שנדמה שכבר שמענו אותו בעבר.
אז מה יש לנו כאן בעצם? "נמסטה" במקום "טודו בום", "ג'ורדי מארלי" במקום "ג'ורדלצ'י" (נו, כי הפעם הלכנו על רגאיי), רפרנס לבאזז המטורף ולסיקור התקשורתי הנרחב של הצמד ותחושה קשה של נוסחתיות. זה בסדר, תבורי וסטטיק הצליחו לפצח את הקוד שיוצר להיט ישראלי לדור המילניום והם רוכבים עליו היטב. אבל משהו בשיר החדש - אם מטעמי הייפ שנוצר סביב כל שיר שהשניים מוציאים ואם מפאת קושי לשחזר קסם ראשוני - פשוט מרגיש מחושב, ציני מדי, מוצר צריכה.
לא מדובר כאן ב"כביש החוף", אפילו לא ב"סתם". "נמסטה", עבור מי שמנסה לנתח שיר פופ (חטא גדול, יש לציין), נדמה כמו עוד שיר בתבנית. וזה עוד לפני שהגענו לשגיאה הקלה בעברית שיש בו ("הֱיֵה שלום לכם") ולעובדה שדין "נמסטה" לא כדין "טודו בום". "נמסטה" בהודית היא פשוט ברכת שלום. לא שלום כמו "Peace", כפי שאפשר אולי להבין מהשיר ומכך שסטטיק מציג אותו כמעין מנטרה ששומרת עליו אופטימי ורגוע אל מול ביקורת, הכפשה, רעות חולות וימים שחורים. "נמסטה" הוא לא "יהיה בסדר", הוא גם לא "אקונה מטטה". כשהם שרים "היה שלום לכם ונמסטה" הם למעשה אומרים "היה שלום ושלום". קטנוני? לגמרי. אבל זה עדיין לא אומר שאפשר לדחוף לנו מילת באזז חדשה ולצפות שהיא תשתרש בז'רגון הרחוב הישראלי בקונטקסט שגוי. אולי סאב קוץ' מילגה (הכול אפשרי) היה יותר מתאים כאן.
ברור שיש בעייתיות בלבקר שיר פופ. לא מדובר ביצירה קאנונית, אפילו לא בכזו עם משמעות מורכבת מדי (אם נתעלם לרגע מהמסר הקארמטי "אני תמיד עשיתי טוב וטוב הגיע חזרה"). כולה שיר לרקוד ולהזיז את הראש לצליליו. אבל בעשור שבו פופ הפך לגיטימי, מושקע, מנותח ורציני מאי פעם, ונמדד מול סינגלים בינלאומיים, מוזר לשמוע שיר כזה ברדיו שלכם ולהתייחס אליו ברצינות.
ואגב "אקונה מטטה". איכשהו, אפילו בהשוואה ל"זהב", מדובר אולי בשיר הילדותי ביותר שהוציא הצמד. למען האמת, אם היה יוצא במסגרת קידום לפסטיגל חנוכה הוא היה מרגיש ראוי יותר מסינגל בתחנת רדיו שגם אבא שלכם שומע בדרך לעבודה. גם אם נשים בצד לרגע את קליפ "ספר הג'ונגל" שמלווה אותו, "נמסטה" נשמע כמו שיר מתוך מחזמר או תרגום ל"מלך האריות" ממש ברגע ההוא שבן היער מספר לזר המבקר בו לראשונה את פילוסופיית חייו. ואז מה אם המילה שמתארת אותה לא לגמרי מתאימה ומרגישה כמו שיבוש שנוצר מהעשורים האחרונים והפלישה הישראלית להודו. נו, אקונה מטטה, נמסטה, מה זה משנה? הכול לטובה, הכול בסדר, טודו בום.
