תיכוניסט מואשם ברצח: סדרת המתח של ליעד שהם לנוער

נער בן 15 מואשם ברצח. אדם שהגיע לזירה ראה אותו עומד מעל הגופה, מלא בדם. עוד ועוד ראיות מצביעות כי הנער שהודה, הוא האשם. אבל איתי אשכנזי מזוכה בשל החשד שההודאה הוצאה ממנו בכוח. כולם סביבו בטוחים שהוא הרוצח, כולל הוריו. הקורא לא יכול להתחמק מלחשוב כך גם, על אף שהוא יודע שבספרי מתח החשוד המיידי לא יכול להיות האדם שביצע את המעשה; אפילו (או אולי בגלל) המהלך החתרני שמכניס אותו בערך מאמצע הספר לתודעתו של אותו כביכול-רוצח, כשהוא שומע על ההתרחשויות מנקודת מבטו.

זו המסגרת העלילתית של ספר המתח הראשון בטרילוגיית "תיק נוער" של ליעד שהם. אף שבסיומו הנער מנוקה מכל אשמה – אל הספר השני הוא מגיע כשדבר לא נפתר והכל הסתבך. הטלטלה הנפשית שאיתי עבר הובילה לקרע בינו ובין הוריו והוא מבלה את ימיו ברחוב. שם הוא מוצא את הדס, אומנית שגרה בחצי-דירה-חצי-חורבה. היא שובה אותו בקסמיה ויחד הם מרססים יצירות רחוב בהשראת "הקוסם מארץ עוץ". אך ההילה הפלאית שאופפת אותה מתגלה ככזו שמכילה כמה גוונים כהים. עוד בספר השני מתפתחת פרשיית הסמים המסועפת שהחלה בספר הקודם, כשהקשר שלה למות אחותה ואימה של הגיבורה השנייה בטרילוגיה, דנה ענבר, נותר לא מפוענח. כעת דנה נכנסת לפנימייה שבה למדה אחותה, בניסיון להגיע למי שעומד מאחורי רשת הסמים והרציחות.

העורכת לא אהבה את חמשת הפרקים הראשונים. ליעד שהם(צילום: אבי הראל)

אם התכנים האלה נשמעים אפלים בשביל סדרת ספרים שמיועדת לבני נוער, זו בהחלט הכוונה. "אני אוהב לקרוא ספרי נוער", מתוודה שהם בריאיון על הספר השני בסדרה, "איש הפח", שרואה אור בימים אלה (בהוצאת כתר-זמורה-ביתן). "כשהבנתי שאני רוצה לכתוב ספר כזה בעצמי, התחלתי לקרוא יותר. אחרי שכתבתי את חמשת הפרקים הראשונים שלחתי אותם לעורכת והיא אמרה: 'קראתי. יש קטעים נחמדים'. אני מספיק זמן בתחום כדי לקרוא סאבטקסט, אז הבנתי שמשהו לא עבד. שאלתי מה מצא חן בעיניה והיא אמרה: 'בפרק השלישי יש משהו נחמד שאפשר להשתמש בו'. לשאלה מה לא היה טוב הייתה לה תשובה ארוכה בהרבה. היא אמרה שהתחלתי במקום הלא נכון, שהקצב לא טוב, ושזה מתיילד מבחינת סגנון". שהם מגלה כי הוא גרס את הפרקים והתחיל מחדש. "הבנתי שאני צריך לכתוב ספר מתח לנוער באותה הצורה שבה אני כותב למבוגרים, רק שכאן הגיבורים הם בני נוער. הגילאים מכתיבים הרבה דברים – התפאורה של העלילה, מה שמעסיק את הגיבור, האופן בו הוא חושב ומסתכל על המציאות – אבל בגדול זה ההבדל היחידי".

ההבנה הזו הובילה את שהם לכתוב ספר בסוגת ה-"Young Adults", שכמעט שלא קיימת בספרות העברית. מחוץ לז'אנר המדע הבדיוני והפנטזיה, ישנן יצירות בודדות דוגמת "מישהו לרוץ איתו", אך ספרי המקור שמתאימים לנוער ושגם מבוגרים ייהנו מהם - מועטים. מאחורי שהם עומדים כבר שמונה ספרי מתח רבי-מכר שתורגמו ל-15 שפות, בהם "שבוע באמצע החיים", "עיר מקלט" ו"אם המושבות". לצד אהבתו לסוגה, הניסיון הזה קשור ברצון לעשות משהו חדש ופחות מוכר. "אפשר לכתוב שוב ושוב את אותו הספר ואולי זה מפתה כשאתה מצליח ויש קוראים רבים, אבל רציתי הפוגה מזה וגם לנסות לכתוב בתת-ז'אנר מאתגר ולא מוכר". כשהוא נשאל אם יש מחשבות על הסוגה שיתנסה בה אחרי הטרילוגיה, נשמע שכל האופציות פתוחות. "נשבעתי לעצמי שלא אחזור לספרי ילדים ובסוף כתבתי שניים. סביר להניח שלא אכתוב ספר בישול, אבל כבר למדתי שאף-פעם לא כדאי להגיד אף-פעם".

בתשובה הזו, האופיינית לדרך הביטוי של שהם, כשהוא מקפיד על תשובות רציניות, שקולות ומנומקות (או כפי שהוא הגדיר זאת בעבר במקומות אחרים – "חנון"), אבל באופן כמעט קבוע, אחרי כל שלושה משפטים לוקח צעד אחורה לטון קליל, שבו הוא בדרך כלל צוחק על עצמו – הוא מדבר על הדרך המפתיעה שבה הכתיבה נכנסה לחייו. שהם, עורך דין במקצועו, חזר בגיל 26 מלימודי תואר שני במשפטים בלונדון למשרה אפורה במשרד תל-אביבי, בו העביר ימים ארוכים מדי. מתוך געגועים, הוא החליט ערב אחד להעלות על הכתב את סיפוריו מהבירה הגשומה ולא הצליח להפסיק. הוא עבד בימים וכתב בלילות עד שפתאום מצא את עצמו עם מה שהיה נראה כמו ספר. אחרי לא מעט סירובים, הוצאת כנרת הסכימו להוציא אותו לאור. אז הוא כתב עוד אחד ועוד אחד, עד שבשלב כלשהו דב אלפון שהיה אז עורך ההוצאה, הציע לו להשתמש בסיפורים שהוא מכיר מהעבודה שלו כדי לכתוב ספרי מתח. שהם, שתפס את עצמו כאנטי-תזה לדמות סופר המתח הקשוח והמסתורי, הוצמד לסופר אמנון ז'קונט ודי במהירות גילה שהוא מכונה משומנת לייצור בלשים, ספריו הפכו פופולריים וצברו קהל ענק.

"הגעתי לכתיבה במקרה. לא למדתי את זה בצורה מסודרת, לא כיוונתי לזה את חיי, זה אף פעם לא היה איזה חלום שהתגשם"(צילום: אורן דאי)

"מכתבים מקוראים תמיד פותחים במילים: 'תדע שאני אף פעם לא קורא, אבל עם הספרים שלך זה אחרת, כשאחר-כך יש איזו התנצלות על זה, כאילו תפסתי אותם בקלקלתם, כאילו עשו איזה חטא גדול. אני שומע את התגובה הזו המון – אנשים שאומרים שקוראים רק אותי. אולי זה קשור לזה שאני הגעתי לכתיבה במקרה. לא למדתי את זה בצורה מסודרת, לא כיוונתי לזה את חיי, זה אף פעם לא היה איזה חלום שהתגשם. אולי זה קשור לזה שגם אנשים שלא קוראים הרבה נהנים מהספרים שלי".

להיות סופר ואבא

איתי, שעומד במרכז הטרילוגיה לצד דנה, עובר במהלך הספרים מסע לא פשוט. בספר הראשון, "סיכון כפול", הוא מוצג כרוצח, אבל גם כנער שהסביבה בודדה אותו, ואין לו עם מי לדבר. בספר השני הוא נחשף שוב לצד הלא נעים של האנושות, כשהוא מגלה שמי שאספה אותו לביתה לא עשתה זאת רק ממניעים ידידותיים. "בכל הספרים למבוגרים שכתבתי העיסוק הוא בדרך כלל במה שקורה עד שמגיעים לבית המשפט. כאן יש משהו אחר", מספר שהם על העניין שלו בדמותו של איתי. "זה נער שכולם חושבים שהוא אשם ובכל זאת הוא חופשי".

המצב הזה הוביל לכמה נקודות חיכוך מעניינות - אביו של איתי לדוגמה, מואר בצורה מאוד שלילית. "זה קורה בגלל נקודת הראות של איתי, אבל בתור הורה מאוד קשה להתמודד עם דבר כזה. יום אחד, כל העולם שלך מתהפך – כולם בטוחים שהבן שלך רוצח. אתה מסתכל על הראיות וגם אתה חושב שזה מה שקרה. המורכבות הזו גם ממשיכה: כל מערכת היחסים של איתי עם הדס – כשמבוגר קורא את זה הוא מרגיש שמשהו לא בסדר, לעומת נער שחושב שיש פה התממשות של פנטזיה, אבל למעשה הוא נאלץ להתמודד עם דבר מאוד קשה".

הרבה התמודדויות מורכבות יש בספרים האלה. לדברי שהם, לא הייתה פעם שבה נמנע משימוש כלשהו בשל הקהל צעיר. "לא צנזרתי את עצמי. אם חשבתי שזה נכון לדמויות ולעלילה, הכנסתי את זה", הוא מבהיר. הבעייתיות עלתה אחרי שהספרים כבר ראו אור, אצלו בבית. "הבת שלי התחילה לקרוא את הספר וביקשתי ממנה להפסיק – היא בת תשע וחצי ואין סיבה שתקרא ספרים כאלה. אני מוטרד כשאני חושב על הגיל שבו הילדים שלי יתחילו לקרוא ספרים שכתבתי – כמו כל הורה שמודאג מהשלב שבו הילד שלו ייחשף לדברים שהוא עדיין לא מכיר בעולם".

אחת הסיבות שהובילו את שהם לכתוב טרילוגיה לנוער קשורה בשני ילדיו. "היה לי חשוב לכתוב את הסדרה בשלב הזה, רגע לפני שהילדים שלי נכנסים לנעורים", הוא מסביר. "אני חושב שבעוד כמה שנים היה לי הרבה יותר קשה לכתוב ספרים כאלה כי הייתי חי את זה הרבה יותר. מצד אחד זה טוב ומצד שני לא. הייתי עשוי לעצור את עצמי מהפחד שהם יחשבו שאני כותב עליהם". לחששות האלה יש בהחלט על מה להתבסס. "הספר הראשון שכתבתי לילדים, 'אבא בונה עוגה', שם הדמות המרכזית היא תמר, הפך לסדרת טלוויזיה. פעם אחת כשלקחתי את הילדים לצילומים הבת שלי ניגשה לשחקנית הראשית ואמרה לה: 'ברור לך שתמר זו אני?'".

על המרחק הזה בין הכתיבה לחיים שהם מקפיד גם בקשר לעבודתו. "אני לא עורך דין פלילי. תמיד תהיתי למה אני הולך למחוזות הדין הפלילי ולא כותב על העבודה שלי עצמה, כי גם במסחרי יש דרמה ומתח. הריחוק הזה מאוד חשוב בעיני כשאתה סופר – לא לכתוב על דברים שממש חווית וראית. אני נהנה מההבנה של מה זה להיות עורך-דין וכותב על דברים שקשורים בזה בקלות אבל עדיין יש חופש, כמו שאני נהנה להיות אבא אבל לא כותב על דברים שקרו לי".

למרות שמדובר בספרים שגם קוראיו המבוגרים של שהם ישמחו להכיר, הצבת הנוער במרכז היצירה, דרשה ממנו תחקיר אחר מזה שהוא רגיל אליו. "ביקשתי מחבריי לגייס את ילדיהם בניסיון להבין מה השתנה מאז שאני הייתי נער. מצד אחד בהחלט יש דברים אחרים אבל הבסיס של מה זה להיות נער והדברים שמציקים ומטרידים אותך בגיל הזה נשארו די דומים - כשכתבתי את הספרים חזרתי לתקופה שאני הייתי בגיל הזה, רק עם הרבה יותר פסיכולוגיה".

אחד הדברים שאולי בכל זאת השתנו מתקופת נערותו של שהם, הוא מקומם של הספרים במציאות חיינו. "כשהתחלתי 

 הרבה אמרו: 'בשביל מה לך לכתוב ספרות נוער? הם לא קוראים, יש לך קהל עצום שמחכה לספרי מבוגרים'. זה נכון, אבל אני מקווה שמי שגילה אותי בספר הראשון ימשיך לספר השני ויגרור אחריו עוד אנשים. בתור נער קראתי המון וגם היום אני ממשיך. גם אשתי ככה ואנחנו מקווים שהדבר הזה ידבוק בילדינו. הרבה פעמים שואלים אותי מה לעשות כדי שהילדים יקראו והתשובה בעיניי היא מאוד טריוויאלית ופשוטה – תקרא אתה, הילדים יראו אותך קורא ורוב הסיכויים שהם גם יעשו את זה".