פורסטר ידע בדיוק לאן מתקדמת האנושות
לפני יותר ממאה שנה א"מ פורסטר חזה את מצבו העכשווי של האדם המערבי. בנובלה הדיסטופית "המכונה נעצרת" בני-האדם שבריריים, שרויים באי־שקט תמידי ומתקשרים באמצעות מסכים
אם ובנה חיים בעולמה של המכונה, בשני צידיו של כדור הארץ. ככל שאר בני האדם, הם נמצאים מתחת לאדמה, בחדרם, והמכונה מספקת את כל צורכיהם: אוכל, לינה, בידור ותקשורת. ושתי, האם, מעריצה את המכונה, והיא מהראשונים שמתרגמים הערצה זו לדבקות דתית (הכרוכה בהפיכת הוראות ההפעלה של המכונה לספר קודש). בנה, קונו, שהופרד ממנה, כמקובל, בינקותו, מעז לצאת החוצה, אל פני הכוכב, ומסתכן ב"שלילת בית", שפירושה מוות. הוא מתעב את המכונה ודורש מאמו קשר אנושי פיזי, שיגיע בסוף, בנסיבות לא נעימות עבורם ועבור המין האנושי בכללותו.
הנובלה הדיסטופית "המכונה נעצרת", שפורסמה ב־1909, היא חריגה בין כתביו של א"מ פורסטר, מחברם של הרומנים "אחוזת הווארד" ו"חדר עם נוף", אם כי לא חריגה בתקופתה, שבה נתעורר החשש מפני גלגליה הדורסניים של הקדמה והטכנולוגיה. בראש ובראשונה היה פורסטר הומניסט, שאף שימש כראש אגודת ההומניסטים של קיימברידג', כך שאין זה מפתיע כי חוזקו של חיבור מד"בי פיוטי זה, יותר מבחיזוי כלי תחבורה מודרניים (שאין בהם ממש צורך כי נכחדה "הציוויליזציה שטעתה בתפקידי המערכת והשתמשה בה כדי להוביל בני אדם אל חפצים במקום להוביל חפצים אל בני אדם"), הוא בניבוי מצב האדם, "האציל שבכל היצורים".
הנה כמה ממאפייניו של עולם המכונה של פורסטר: בני האדם אינם מקיימים מגע פיזי זה עם זה. ההזדמנויות ליצירת מגע הן מעטות, שכן כל אחד ספון בחדרו מול מסכיו, אבל גם כשהן נקרות, נחשבת יצירת המגע לאקט חודרני, אלים ומיושן. בני האדם מתקשרים זה עם זה באמצעות מסכים. תקשורת זו נוחה להם בהרבה מאשר שיחות פנים אל פנים שכבר כמעט אינן נערכות, וכמו מגע, נחשבות למיושנות. אינספור חברים פונים זה לזה כל הזמן, למשל בהמלצות על מזון או בבקשת המלצות כאלו. הקיום מאופיין בהסחות דעת אינסופיות. כדי לדבר עם מישהו באופן רציף יש לסמן עצמך כ"עסוק". בני האדם מעבירים זה לזה הרצאות קצרות, שהן המקור התרבותי המרכזי. ההרצאות נמסרות כמובן כשכל אחד ספון בחדרו ובכורסתו ויכול לראות ולשמוע "טוב למדי", כש"טוב למדי" הוא טוב דיו. רעיונות מ"יד ראשונה" נחשבים לפסולים, כי הם "אינם אלא רשמים פיזיים שנולדו מאהבה ופחד". רעיונות שכבר עובדו במהלך ההיסטוריה על ידי אחרים נעלים מהם, "כי אז הם מרוחקים מהגורם המדאיג - תצפית ישירה" (לעג לדיאלקטיקה של הגל?). בני האדם נרתעים ממה שקורה מחוץ לחדרם, למשל, "האדמה החומה והמגעילה". המכונה אינה מפסיקה להשמיע רעש: עמום, בלתי נשמע כמעט, אך נוכח. אנשים מכירים אלפי אנשים, באופן מסוים, אבל "המכונה לא העבירה דקויות הבעה, רק רעיון כללי של הדמות". התמהמהות אינה מקובלת. המתות חסד נפוצות יותר ויותר. "הודות להתקדמות המדע, העולם נראה אותו דבר בכל מקום", ולכן אין יותר טעם לנסוע למקומות אחרים.
כמה היטיב פורסטר לתאר אותנו, בני המערב המעודנים והמעודכנים של טרום־עידן הסינגולריות: יצורים שבריריים, שרויים באי־שקט תמידי, מולעטי פסאודו־תרבות ומדע פופולרי נוסח TED, מהנהנים ככלבלבים לכל אשרור של מחשבה שכבר חשבנו. המבוגרים עדיין עוסקים במין (הצעירים כבר פחות), אבל יותר כציווי תרבותי־אופנתי־בריאותי מאשר כביטוי לאהבה רומנטית או דחף אבולוציוני (למעשה, הפן האבולוציוני שלו נחשד כ"פטריארכלי" או פרימיטיבי). אנחנו עדיין משתמשים בגופנו, אך יותר כמנשא לסממני־זהות, בשר לשם מספר או שם משתמש.
"אינכם רואים שאנחנו אלה הנוטים למות ושכאן למטה הדבר היחיד שבאמת חי הוא המכונה? אנחנו בראנו את המכונה כדי שתמלא את רצוננו, אבל עכשיו איננו יכולים לגרום לה למלא את רצוננו. היא גזלה מאיתנו את תחושת המרחב ואת תחושת המגע, היא טישטשה כל רגש אנושי וצימצמה את האהבה לאקט גופני, היא שיתקה את
גופנו ואת רצונותינו וכעת היא כופה עלינו לסגוד לה... אנחנו קיימים רק ככדוריות דם הזורמות בעורקיה, ואילו יכלה לפעול בלעדינו היא הייתה מניחה לנו למות", נואם קונו, שיציאתו אל אור השמש מתוארת אצל פורסטר כפרידה מעיוורון המערה האפלטונית. זאת בשעה שושתי, אמו, היא אחת מאיתנו: חילופי הרעיונות הרבים גורמים לה לחוש רוחנית יותר, תרבותית יותר - בשעה שהתרבות כולה מתנוונת והכוכב גווע.
המכונה נעצרת, א"מ פורסטר, מאנגלית: מירי אליאב־פלדון, נהר, 95 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
