"המירוץ למיליון": "אוולין אל תלכי!"
נקודת סיום ללא הדחה היא כמו קרמבו בלי ביסקוויט, וכשרק שישה זוגות נותרו במירוץ, הם זוכים לזמן מסך בשפע. אחרי לילה לבן וזריקת קוקוסים כשאבקת סוכר מסמאת את עיניהם או כשהם מנסים לתקן תקליט שבור - האם הרצון לנצח במשחק הוא חטא?
למזלנו טלוויזיה היא לא החיים האמיתיים, ולמרות שבכנסת עונש המוות זוכה לעדנה, המירוץ דווקא נוקט את מידת הרחמים ומשאיר את נטע ועומר. ואני חייבת להודות ששניהם הולכים ומתחבבים עליי. גם כי נטע מוכיחה שהיא רצה למרחקים ארוכים בכל מה שקשור בחידושי לשון, אבל בעיקר כי היחסים ביניהם מחממים את הלב. עומר אולי לא יעזור לה ללמוד לבגרות בגיאוגרפיה (לא קוראים לזה ווייז היום?), אבל הוא מחזק אותה עם כל כך הרבה סבלנות ואהבה שאשכרה מתחשק לי לחבק את שניהם. ומה שיפה לא פחות הוא שגם נטע רואה ומעריכה את זה, למרות שהיא פחות או יותר בגיל שבו אתה נוטה להכחיד אחים ובני משפחה בכלל.
מכיוון שנשארנו רק עם שישה זוגות והמתמודדים הולכים ואוזלים, זמן המסך של כל אחד מהם גדל. אחרי כמה פרקים מלאים באוויר חם, שבמהלכם הנחתי שאת הפרקים הבאים ההפקה תיאלץ למלא בכחכוחים ומצמוצים של המתמודדים כדי להעביר את הזמן שבין הפרסומות, הגיעו באופן מוזר שני פרקים סבירים יחסית. לנקודת הסיום הבאה שכן תקזז מישהו החוצה אני מזמינה הדחה של עדי ומיתר. כן, הם חזקים וספורטיביים וחברים נורא טובים באש ובלא-אש, ואני מבינה את הצורך הדחוף בהחזרת המלרע לחיינו, אבל הם לא ממש תורמים להנאה שלי מהמירוץ, וביריבות בינם לבין הלן ורגב – קל – אני לוקחת את הצד של הלן ושל הבחור שמפריע לה לרוץ.
שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי בעד המשחק, ובניגוד לאנשים אחרים לא מאמינה שהרצון לנצח במשחק הוא חטא שעונשו מוות (אה, הינה, סידרתי לכם את זה). אבל באובססיביות של עדי ומיתר יש משהו דורסני, שהוא פשוט ביטוי שונה, אגב, לאותו חוסר פרופורציה שבו רגב והלן, למשל, לוקחים את המשחק. כשרגב מפסיד הוא נשאב לוורטיגו צווחני ומוריד את כל מי שבא איתו במגע, כאילו החיים שלו תלויים בזה (סליחה, זה עולם אכזר שבו הרפרנסים נוטים לכתוב את עצמם), וכשמיתר ועדי מנצחים הם לא מסתפקים בזה אלא רומסים את רגב והלן ואז מזילים דמעות תנין במונית.
בפינתנו האהובה "רגע של נחת" זכה הפעם המפגש בין הלן לאוולין בדו-קרב התרנגולות. עד עכשיו קיבלתי את הרושם שהלן ורגב מבודדים יותר מבני בגין בקואליציה, אבל מסתבר שאוולין וטוהר דווקא בעדם, או יותר נכון – בעד האנושות באופן כללי, והמפגש הזה היה משב מרענן של שפיות וחמלה. אומר זאת כך, יונית: נוסף לשאר המעלות המצוינות שלהם, כמו הומור ואינטליגנציה ומודעות עצמית וכל מה שהפרופיל שלכם בטינדר יכול לשאוף אליו, טוהר ואוולין לוקחים את המירוץ בצורה הכי בריאה מבין הזוגות. ולכן אין זה פלא שאת רוב דקות הצפייה שלי אני מכלה בתחינות "אוולין אל תלכי!" מול המסך משל הייתי קולנוע מהניינטיז. נכון, הם לא מושלמים - וטוהר, בואו נבהיר את זה אחת ולתמיד, להגיד "תירגעי" למישהי לחוצה זה הכול חוץ ממרגיע - אבל הם עדיין הדובדבן שבעונה, ואני מקווה שהאל הטוב יגמול להם במקום הראשון ובפרס נאה מתנת.
בפרק הבא – לג בגולאג (תגידו את זה בקול, זה כיף), ואחרי ההצלחה המסחררת של משימת אבקת הסוכר ומשחק הכיסאות, קבלו את משימות "החבילה עוברת" ו"נר בבקבוק". דה סווידניה!
בקטנטנה:
#MeToo: "אנחנו מפחדים שכל שנייה הבננה שלהם הולכת לצאת" – מיתר על דניאל ואליהו. שמחים שהקמפיין נותן עבודה.
פוסט-קולוניאליזם: "מצטערת שאני נראית כמו אדם לבן" – הלן לנהג כהה העור, אחרי משימת הסוכר.
לוגיקה: "אם אנחנו לא מנצחים אנחנו מפסידים" – עומר.
