"אלוהים, למה אני לא שלומית מלכה?": הגמר הגדול של הפואטרי סלאם
שיימינג על הבמה לבריונים של הכיתה, חוויית אונס שעובדה לשיר מטלטל, וגם תהייה קיומית לבורא עולם: "למי יהיה אכפת אם אפול מקורקינט חשמלי בשדרה?" - הפואטרי סלאם כבש את המיינסטרים וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לשפה העברית. סיכום של ערב פרוע בו נבחרה המתמודדת שתייצג אותנו בפריז
אלתרמן, רחל, לאה גולדברג וטשרניחובקי נפגשים - ופוצחים במלחמה. כל אחד מהם חורז חרוזים, מרהיב בציטוטים, מכתת חרבותיו למילים ובתכלס אומר – "לי יש גדול יותר" – (מדף ספרים, כמובן). אלתרמן מדקלם את עצמו לדעת, רחל מגלגלת עיניה וגולדברג יורה - "אני מלכת השירה". חבר'ה, חבר'ה, מרגיע הפואטרי סלאם, יש מקום לכולם. התחרות היא רק תירוץ להתאסף סביב השירה, שהרי העולם נברא במילה, כאן אין באמת מפסידים או מנצחים – המנצחת האמיתית, רבותיי, היא העברית.
מעניין מה היו חושבים ארבעת ענקי השירה על הסלאם הגדול 2017 - אירוע הגמר של פואטרי סלאם ישראל לשנה החולפת, שהתקיים אמש (א') בבית האופרה בתל אביב בהפקת תיאטרון האינקובטור. כך זה עובד: בזה אחר זה, לקולות עידוד רועמים מהקהל, עולים לבמה תשעה משוררים צעירים מרחבי הארץ ופוצחים כל אחד במופע ספוקן וורד – שירה מדוברת – על כל נושא שבו חשקה נפשם. חמישה אנשים רנדומאליים בקהל, המכונים "האנשל"טים", מקבלים טרם המופע שלט וטוש מחיק, ובתום כל קטע מנקדים מ-1-10 כראות עיניהם. בפועל, גם ציוני 14, 17 ואפילו 21 היו שם למכביר, מזכירים עד כמה בערב כזה הציון הוא באמת לא השחקן העיקרי.
ארבעת המשוררים שקיבלו את מספר הנקודות הגבוה ביותר, עולים לסבב שני של שירה, ובסופו של דבר מתוכם נבחר בשליפה מתוך כובע, שם המשורר הזוכה, שעולה להדרן, וגם עתיד לייצג את ישראל באירוע הסלאם העולמי בפריז. אתמול הייתה זו עמית צפריר בת ה-26 מירושלים, שהפליאה לדבר מילים חודרות שאף הביאו את כותבת שורות אלה לכדי דמעות.
שלושה קטעים היא הציגה: הראשון, מנקודת מבטה של מי שבילדותה עברה "התבריינות" מצד חבריה לכיתה. "אין מילה בעברית שאומרת "בוריינתי"/המצאתי את המילה הזאת/לאמריקאים יש 'I was bullied'/ אבל בעברית יש רק 'הייתי קורבן לבריונות'/לא המציאו לזה מילה/כאילו שזאת לא תופעה/לא מחלה/שמצדיקה יציקה של שפה/לפחות איזה פוסט מעפן של האקדמיה ללשון" – אמרה בקול צלול ומתוק, בהגייה ברורה. הספוקן השני שלה (גם לכך לא המציאו מילה בעברית – שיר? שיר מדובר? קטע?) הוא סיפורה של אישה שחוותה אונס ומתמודדת עם תגובתה השיפוטית של חברתה – "תכלס, מה חשבת לעצמך?"; והשלישי מתאר בחינניות רבה את דרכה של אישה עם הפרעת קשב לאהוב את בן זוגה.
הספוקן וורד אומנם רווחת בארצות הברית כבר מעל 30 שנה, אך בישראל הפציעה רק בשנים האחרונות, ודומה שהיא רק זורחת ומתעצמת משנה לשנה. אם בעבר ניכס לעצמו גמר הפואטרי סלאם את מועדון הבארבי האפלולי, הרי שנוכחותו באופרה השנה, שהייתה מלאה עד אחרון הכיסאות בצעירים מחויכים וגזורי חולצות, מעידה על כך שהספוקן כאן כדי להישאר, ולא עוד בירכתיים אלא במעוז התרבות.
האופרה נמלאה חיות. קולות העידוד והצחוק המתגלגל של הקהל פרצו את האיפוק האופייני לחלל המעונב. קירות האולם כמעט התפקעו למשמע קריאות "איזו שווה", "תעשה לי ילד", שקיבלו המשוררים מחבריהם. אבל בכך טמון הקסם של הז'אנר המיוחד הזה, שכל כולו מושתת על מילים שבוראות עולם, ונזרקות אל החלל בייצריות, בתשוקה ובקצב מוזיקלי נפלא.
על שלל נושאים – חברתיים, פוליטיים, משעשעים ואישיים כאחד - שוררו משוררי אמש. זיו הרמלין-שד"ר הגיש שואו שלם, מלא הומור וגם עקצוץ של כאב, על עולמו הפנימי של בחור עם עודף משקל, כמו גם שיר נוסף על שמו הפרטי, שאיך לומר, לא פעם זימן לו את הכינוי "זין", באשמת הנון הסופית שקרובה כל כך לאות ו' בצורתה - וגרם לאלפי זיווים ברחבי הארץ להנהן ולצאת מארון הבושה; יוסי צברי הגיש שיר ביקורתי פוליטי תחת הכותרת "אסור להשוות", ובו הכניס בכפיפה אחת את מתקן סהרונים, היחס לערבים וגרמניה הנאצית. מנגד, צברי הקדיש שיר נוסף - לקולות צחוק רמים מהקהל - לאהבתו הבלתי ממומשת לעיתונאי מתן חודורוב; ונעם לביא פנה אל אלוהים בתחינה – 'אל רחום, מדוע לא בראת אותי שלומית מלכה? למי יהיה אכפת אם אני אפול מקורקינט חשמלי בשדרה?".
מעניין, וגם קצת צובט, היה הפער בין בחירת הנושאים הנשית לגברית - הנשים העדיפו ברוב המקרים לדבר על נושאים רגשיים הנוגעים לענייני הלב, או חוויות שהותירו בהן צלקות, ואילו הגברים ביכרו נושאים פוליטיים או הומוריסטיים-קלילים.
מתמודדים נוספים ששוררו ברוב כריזמה על הבמה היו איתמר גלזר – שטען בשם ההומוסקסואלים – אנחנו לא זברות, לא שחור או לבן – הומו והומו הם לא תמיד שילוב מתאים, כמו גם שני חרדים או שני ערבים – וביקש להפסיק לנסות לשדך לו בחורים שהמכנה המשותף היחיד שלו איתם הוא הנטייה המינית; ענת דרימר צעקה בקול רועד, ושכל בית האופרה ישמע, שיר פרידה מאהבה נכזבת; מיכאל חסיד הקדיש שיר לכל הסטודנטים המתוסכלים באשר הם; אלן פותלס שוררה על זיכרונות ילדות; ויפתח ליבוביץ' הדגיש – 'אבל בפנים אני לא ציני', ופצח בשיר גדוש ציניות על הרגלים אנושיים חסרי טעם כמו בלונים, פרחים ושלטים בנתב"ג.
הספוקן וורד לא דומה כלל לערבי השירה הקלאסיים, והיא מושתתת במידה רבה על הקסם האישי של המתמודדים, על היכולת לעמוד על במה, וכמו במונולוג תיאטרלי שנכתב על ידם, להעביר את הצופה קשת של רגשות – מצחוק היסטרי דרך התרגשות ועד דמעה נבוכה של ממש, תוך שתיים-שלוש דקות. במקרה, או לא, היום הוא יום השפה העברית, וערב כזה הוא מתנה משמחת במיוחד לרגל המאורע, מתנה שהולמת את רוח הזמן, מחשמלת, מכבדת ומענגת. זו 2018, ואפילו אלתרמן ורחל היו מודים בהכנעה - העברית מעולם לא הייתה יותר פופולארית, מגניבה ונכונה.
