צרות של אשכנזים: את העניים שיש להם בית אנחנו כבר מכירים
עמיה ליבליך קיימה ריאיונות עם אנשים עובדים שחווים קשיים כלכליים ומיטיבה לתאר את התופעה המוכרת של העוני החדש בארץ. חבל שהיא לא מציעה ניתוח או תובנות רלוונטיים ושבשום שלב אין מודעות לעמדה שממנה היא כותבת
"העוני החדש" הוא המונח שהצמידה מחברת הספר "קולות", עמיה ליבליך, לתופעה שלטענתה מתוארת בו לראשונה: הקשיים הכלכליים שחווה פלח של אנשים משכילים, עובדים (לעתים ביותר ממשרה אחת), נצר למשפחות ותיקות ובדרך כלל גם מבוססות; אותם "עניים שיש להם בתים, מקרר ומכונת כביסה, אבל הכול הולך להתפרק", כהגדרתו של אחד המרואיינים בספר.
היומרה הזאת, המוצהרת יותר מפעם אחת לאורך הטקסט, מעט משונה. ליבליך אולי קראה לדברים בשמות, כפי שנדרש מחוקרים במדעי החברה, והכניסה מידה של שיטתיות לדיון, אבל אחרי הכל, מדובר בסוגיה שגדשה את העיתונים הכלכליים (ולא רק) בשנים האחרונות, גם אם תחת מסגור אחר.
את "קולות" מרכיבים ריאיונות עם 22 נשים וגברים בני 32 עד 66 המגדירים את עצמם, בסיוע המחברת, כחלק מתופעת "העוני החדש". במהלך רבים מהם מהדהדים רחשי המחאה החברתית מ-2011, בצורה ישירה או עקיפה, ובקריאתם יש משום תזכורת כיצד נחטף השיח הפוליטי בישראל בשנים שעברו מאז. את הסוגיות הכלכליות-חברתיות שנדונו בקיץ ההוא בצורה אינטנסיבית וסוערת, ושביקשו לקדם שינוי במציאות, החליפו דחפים שבטיים קמאיים שעיקר עניינם הוא בשאלות של דימוי וייצוג במקרה הטוב, ובשאיפה להרע ליריב במקרה הסביר. "קולות", שנקרא כמעין צילום מצב של ימי המחאה, מנכיח את המהפך הזה בחריפות. אתה קורא ומתקשה להאמין איך רק לפני כמה שנים אנשים בוגרים ישבו בשדרה והתווכחו האם נכון או לא לשתף פעולה עם הבנקים.
נכון, המחאה לא נמוגה לגמרי: היא שינתה את השפה וחוללה תמורות בשיח. אלא שמדובר, שוב, בענייני ייצוג ודימוי, בעוד שהפוליטיקה כמעט שנפרעה בשנים הללו מהציפייה לספק קיום הוגן ושירותים אזרחיים סבירים. תזכורת אבסורדית לכך מופיעה בהערתו של הכלכלן ד"ר אלדד שידלובסקי, שהוסיף ל"קולות" נספח כלכלי לשם השלמת התמונה: הוא מזכיר ש"במדינות דמוקרטיות, אם הציבור אינו מסכים להקצאת המקורות הנובעת ממדיניות הממשלה יש בידיו האפשרות להחליף אותה". באמת, כמעט ששכחנו.
הריאיונות בספר (שהתקיימו בשנים 2015-2014) קולחים כמעט תמיד, וניכרות בהם יכולות דיבוב ועריכה משובחות של ליבליך. מושאי המחקר שלה מספרים לפרטי פרטים על מהלך חייהם שהביא אותם עד הלום, ומתוודים בגילוי לב על סיטואציות שבהם חוו מחסור, אף על פי שהביטוח הלאומי לא מכיר כמעט באף אחד מהם כעני.
הפרק הראשון, העוסק ב"סובלים מבושה", הרוב הדומם שמקבל את המצב כמות שהוא, הוא הטוב ביותר. השני, העוסק ב"נאבקים בשיטה", כלומר באקטיביסטים, לוקה בנימה מעריצה ומעט ילדותית, ובהתפעמות מוגזמת מיוזמות שיתופיות ברוח רוטשילד שהפכו בינתיים לחלק טריוויאלי מהנוף, דוגמת לוחות טרמפים או פרויקט אגורה. נחשפת בו גם קלולסיות מסוימת של הכותבת, שלא מהססת להצהיר שאינה יודעת מהי תוכנת קוד פתוח או ביטקוין, ושלא ביקרה מעולם בשכונת שפירא התל-אביבית על אף שהיא תושבת יפו השכנה.
ההישג העיקרי של ליבליך הוא הצלחתה להאיר בזרקור בוהק את התפרקותן מרלוונטיות של ההגדרות הסטטיסטיות היבשות של עוני, שחדלו לומר משהו על המציאות. לעתים קרובות הקריאה בריאיונות מזמנת תחושת מחנק, או לחילופין מזמינה רפלקס השוואתי: מה מזה עלול לקרות גם לי, הקורא/ת. כמו כן ניכר שלפתוח עסק עצמאי בישראל משול להתאבדות כלכלית. גם התבגרות מעל גיל 40 מתגלה כבעיה לא קטנה.
בהקשר הזה, כמו לאורך הדיון כולו (וכמו במחאה עצמה), חסרה המשגה של העוני במונחים פוליטיים: המילים "מדינת רווחה", "איגודים מקצועיים" או "עובדי קבלן" כמעט שלא מופיעות בו, בין השאר בשל נטיית המרואיינים להימנע מתיוג פוליטי. תחת זאת, ניכרת בריחה של חלקם למחוזות טיפש-עשריים בדמות תיאוריות קונספירציה ערטילאיות וחובקות-כל על "הסיסטם".
למרבה האכזבה, המחברת אינה מפצה על כך בתובנות משלה. גם הנספח הכלכלי של שידלובסקי לא עושה את זה, אלא בוחר לנהל עם שאר הטקסט שיח חירשים, בהתעקשותו על בחינת העוני דרך אותן הגדרות מקצועיות אטומות שרק לפני מספר עמודים נוכחנו בחדלונן.
הנחת היסוד של החיבור היא ההבחנה בין עוני ישן לחדש. בפתח הדבר ליבליך כותבת מפורשות שהסוג הראשון מזוהה עם עיירות פיתוח, נתמכי סעד, מזרחים
ועולים, בעוד השני עם הקטגוריות ההופכיות. היא אף מכנה את הקבוצה הראשונה "הם" ואת השנייה "אנחנו", בלי להסביר מהי נקודת המבט שביחס אליה כל אחת מהקבוצות מוגדרת.
אולם ברור מהי. ליבליך, בסופו של יום, כותבת מפוזיציה מסוימת: היא אשכנזית, אקדמאית, בת ל"אליטה הישנה". משכך, העוני האשכנזי נוגע לה יותר. כל כותב, כותב מפוזיציה, וגם צרות של אשכנזים ראויות להיכתב – אבל צורמת היעדרה של איזושהי רפלקציה ביחס לעובדה הזו, ולחלק שלה בהכרזה על "העוני החדש" כתופעה חשובה וחדשה בנוף הישראלי. כך או אחרת, הספר, שהיטיב להביא את הקולות, כשל בביסוס הקונטקסט ובניתוח רלוונטי שלהן.
קולות: עוני חדש בישראל, עמיה ליבליך, פרדס ואוניברסיטת חיפה, 290 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
