מצחיק עד כאב: המופע של ג'ים ג'פריס הוא רוקנ'רול
אינפנטיל, מושחז ונטול רסן, ג'ים ג'פריס הוא רוקסטאר שרוצח את כל הפרות הקדושות ולא לוקח שבויים. מהחוויה הישראלית דרך נשים מוטרדות ועד בעלי נכויות - ג'פריס, תוקף כל דבר אפשרי, מצפצף על הפוליטיקלי קורקט שמנסה לסרס אותו, ומוכיח שהוא אחד הסטנדאפיסטים המוכשרים בעולם
רגע לפני ההופעה של ג'ים ג'פריס אמש (ג') בהיכל "מנורה מבטחים" בתל אביב, קולו של כרוז בוקע מהרמקולים. "אנחנו מבקשים מכם להשתיק את הטלפונים ולא להתעסק איתם במהלך ההופעה", מהדהד בעברית קול גברי רגוע ולא רשמי מדי ברחבי האולם. "זה גם מפריע לאחרים בקהל וגם לג'ים. אז אל תהיו זונות". בקשה לגיטימית בסך הכל, שנאמרה ממש כפי שהאיש על הבמה היה אומר אותה בעצמו, מינוס המבטא האוסטרלי הכבד. אם צריך לנחש, הוא בטח היה אומר "So don't be cunts".
מי שחזה בג'פריס בפעולה ביוטיוב או בהופעה (המצוינת) הקודמת שלו בישראל כבר ידע למה לצפות. לא, בניגוד לג'רי סיינפלד שחזר לכאן שנתיים אחרי ביקורו הקודם באזור עם מופע כמעט זהה לזה שביצע בביקור הראשון, ג'פריס דאג לאספקת חומרים טריים. אבל האטיטיוד, זה שהפך אותו לחתיכת אומן סטנד אפ בחסד שרוצח פרות קדושות ורץ ברחבי האולם עם שאריות בשר בפה וסכין ביד, לא משתנה. הוא לא יכול להשתנות, פשוט משום שזה הבחור. מקלל כמו יורד ים, נטול מעצורים, מחסומים, גבולות או אלוהים, ומצחיק עד כאב.
בעולם שנשלט על ידי תרבות פוליטיקלי קורקט נוקשה ומסרסת, טוב שיש אנשים כמו ג'פריס שעוד זוכרים שמאחורי ההתייפייפות וההתחשבות ברגשות של כל דבר שרוח הזמנים האיומה הזו כופה עלינו יש בעיקר המון זיוף וצביעות. שלא תבינו לא נכון – גם הוא מיתן את עצמו מעט, והוא מודה בכך בעצמו. חלקים שלמים במופע הקודם שלו פשוט לא היו עוברים היום בשקט, נוכח המהפכות המבורכות בשיח על היחסים בין גברים לנשים, והוא מודע לכך ומיתן משמעותית את כמויות המיזוגניה שאפיינו את המופעים הקודמים שלו.
על הדרך הוא גם נכנס חזיתית בחוויה הישראלית שלו ("חווית השירות שלכם פשוט מחורבנת", "כל מקום פה חושב שהחומוס שלו יותר טוב", "אתם פשוט אדיוטים אם אתם לא מבינים שצ'יזבורגר עם בייקון זה הדבר הכי טוב בעולם הזה"), לא מתבייש לצחוק גם הפעם על הילד שלו ("השיחה בינינו ממש דלה"), להסביר בפירוט מה עומד מאחורי שנאתו העזה לאוכלוסיית העיוורים ("הם פשוט גונבים מקומות טובים של אנשים שיכולים לראות. הם רק רוצים עוד ועוד") והחירשים ("הטיימינג הקומי שלהם הורס לי את המופע!").
משלב המשא ומתן המגוחך, דרך קבלת האורחים, הפגישה עם האליל אדי מרפי, הכעס של חתן יום ההולדת על הסטנדפיאסט שהובא לו כמתנה ואין לו מושג מיהו ועד חיקוי די מושלם של וורן בייטי ואל פאצ'ינו שנכחו במסיבה. ג'פריס הוא רב אומן בחלוקה של סיטואציה לפרקים והצגתה כשרשרת אירועים בעלי רמות טיפשות משתנות. זה נכון גם לאופן בו הוא מספר על ערב בונדינג קלקול הקיבה שחלק עם בנו, או על חמש עשרה הדקות השלמות בהן הוא עוסק בתרגום של ניבולי הפה שלו לשפת הסימנים.
ועוד מאותו ביקור קודם בישראל: פעילות הפוסט-הופעה של הבחור אז כללה קפיצה למספר ברים מוכרים בעיר ויצירת כאוס בכל מקום בו דרך, אם בדמות מיני-קטטות ואם באמצעות פלירטוט עם כל מה שזז. בעולם בידור קפוץ וקשה כל כך, טוב לדעת שיש עוד קומיקאים שבאמת לא דופקים חשבון לאף אחד, לא מתחזקים את התדמית הממורקת שלהם ומרשים לעצמו לירות במופע שלהם שורה כמו "את מנסה לסחוט אותי עם תמונות שלי עושה קוק? עשיתי שורות מעל תמונות שלי עושה קוק!".
