ארון סורקין: "ההכרזה על ירושלים היא ספין של טראמפ"
אחרי שלושה עשורים שבהם כתב תסריטים מושחזים ונוקבים, גם לארון סורקין דגדג לביים סרט. "רציתי לביים את הסיפור הזה", הוא מספר בריאיון ל-ynet לרגל צאת הסרט "המשחק הגדול" שעוסק במולי בלום ("החומר ממנו קורצו גיבורי סרטים") ובמשחקי הפוקר המחתרתיים שארגנה. וכמובן - לא שוכח לרדת על טראמפ: "אידיוט, מלך הפייק-ניוז"
לרוב תסריטאים הם אנשים שנשארים מאחורי הקלעים של תעשיית הבידור. ארון סורקין הוא לא אחד מהם. במשך שלושה עשורים הוא כתב כמה מן התסריטים החכמים והמוכרים ביותר, והוא נחשב לאחד מהדוברים הדמוקרטים הבולטים והנוקבים באמריקה (כשטראמפ נבחר לנשיאות, סורקין כינה אותו "חזיר בלתי כשיר"). לא לחינם הוא זכה במעמד של כוכב רוק.
ללא המילים של סורקין, סדרות המופת "חדר החדשות" ו"הבית הלבן", לא היו קיימות. ככל הנראה גם "הרשת החברתית" היה עוד סרט על אנשים צעירים שמתעסקים במחשבים ולא מסמך חברתי נוקב על דור שלם, ובלעדיו, ג'ק ניקולסון לא היה אומר לטום קרוז את המשפט האלמותי, "האמת? אתה לא יכול להתמודד עם האמת!".
התהייה הראשונה שעולה לפני שפוגשים את סורקין לראשונה, היא האם הוא מדבר כמו הדמויות בסרטיו. ובכן, התשובה היא כן. אולי הוא לא יורה מילים בקצב של רובה אוטומטי כפי שקורה ברוב הדיאלוגים והמונולוגים המושחזים אותם הוא כותב, אולם אין ספק שהוא אחד המרואיינים היותר רהוטים וחכמים בתעשייה. הריאיון ל-ynet מתקיים לרגל הסרט "המשחק של מולי" (Molly's Game) שעלה אתמול (ה') לאקרנים. גם כאן כתב סורקין את התסריט המתאפיין בפינג-פונג מילולי, אולם בניגוד לפרויקטים קודמים בהם לקח חלק - בפעם הראשונה בחייו - הוא חתום גם על מלאכת הבימוי.
כמו "הרשת החברתית" ו"ג'ובס", גם "המשחק הגדול" מבוסס על מקרה אמיתי. הוא מגולל את סיפורה של מולי בלום, גולשת סקי אולימפית, שבעקבות פציעה נאלצה לפרוש מהסבב המקצועי. במקום זאת היא מוצאת את עצמה הופכת למאדאם ברשת סודית של משחקי פוקר בעלי פרופיל גבוה בלוס אנג'לס ובניו יורק. שחקני קולנוע, אנשי מפתח בעולם האומנות ובהמשך גם המאפיה הרוסית לקחו חלק במשחקים אותם ארגנה לאורך עשור, עד שהאף.בי.איי עלה עליה, סגר לה את העסק והחרים את כל חסכונותיה. אף שהמערכת הפדראלית ניסתה לשכנע את בלום למסור שמות וסודות בתמורה להקלה בגזר הדין, בלום העדיפה לשתוק ולכבד את פרטיות שחקניה.
"פגשתי את מולי כמה ימים לאחר מכן, וגיליתי שמה שהיא כתבה בספר זה רק קצה של קרחון מאוד גדול. זה לא סיפור על איך היא הפכה להיות מנהלת משחקי הפוקר הגדולה בעולם, אלא על משהו הרבה יותר מורכב. כשהתחלתי לשאול אותה יותר שאלות והיא התחילה להרגיש בנוח איתי ולחשוף עוד פרטים, הבנתי שמדובר בגיבורה אמיתית. בדרך מאוד בודדה היא ניתבה עולם של גברים מאוד חזקים, חלקם לא התנהגו אליה יפה. ועדיין, בסוף היא שמרה על הסודות שלהם, אפילו אלה שלא התנהגו אליה כמו שצריך. אני חושב שאינסטינקט יותר אנושי היה להתנקם, והיא לא עשתה זאת מתוך הגינות, היא עשתה את הדבר הנכון וזה החומר ממנו קורצו גיבורי סרטים".
האם אתה חייב למצוא תכונה שהופכת את הדמות לגיבור-על מנת לרצות לכתוב אותה?
"אם לדמות אין תכונה כזאת אז היא חייבת להיות לפחות אנטי-גיבור, כמו סטיב ג'ובס או מארק צוקרברג. זה נכון שאני שמח יותר אם אני יכול לכתוב בצורה אידיאלית או רומנטית, כך שמאוד שמחתי לפגוש את מולי ולהכיר אותה. לפעמים, במיוחד בתקופה שלנו, אם אתה פוגש מקרוב הגינות פשוטה, זה דבר שראוי לחגוג אותו.
"יחד עם זאת, כשכתבתי את הסיפור של צוקרברג או את הסיפור של ג'ובס, התאהבתי גם בסיפורים האלה. אם אתה כותב אנטי-גיבור אתה חייב להתאהב בסיפור. אתה לא יכול לשפוט את הדמויות האלה, אתה חייב לכתוב אותן כאילו הן טוענות בפני אלוהים מדוע עליו להכניס אותן לגן עדן. אתה חייב למצוא את הדברים בדמות שאתה יכול להזדהות איתם, שאתה יכול להגן עליהם".
כמה ידע היה לך על פוקר וסקי, אם כך?
"כלום", הוא צוחק. "אבל יש הבדל. קחי לדוגמה את סטיב ג'ובס, הייתה סביבו עדת מעריצים, סוג הערצה כללי כזה, שאני באופן אישי אף פעם לא הבנתי. הצלחתי לדבר עם אנשים שהכירו אותו לפני הפריצה שלו, ואני יודע שהוא לא המציא את המחשב. עבורי תכנות זה כמו משולשים, אז לא ממש הבנתי את זה והייתי צריך ללמוד את התחום על מנת לכתוב כמו מישהו שמבין בזה".
סורקין מוסיף שאם היו לו שאלות, הוא פשוט היה פונה לבלום. "שלחתי לה שאלות במייל, 'מה היה הגובה למעלה? מה היו הטמפרטורות שם? מה הדבר שהכי הפחיד אותך? על מה השופטים מסתכלים?'. לפעמים בישקתי שתכתוב לי כל מונח בפוקר שהיא יכולה לחשוב עליו. מולי לא נראית כמו שחקנית פוקר מקצועית, כי היא לא. היא מעולם לא השתתפה במשחקים האלה, היא לא מהמרת מקצועית, אבל היא מקצועית במהמרים. לעיתים היא מדברת באופן שבו מהמרים מדברים וזה פועל יוצא של ניהול משחקים במשך 12 שנים כל לילה, אז היא יודעת על מה היא מדברת".
בגדול סורקין טוען שכדי לעשות תחקיר טוב לא חייבים להפוך למומחים עולמיים בתחום הסיקור. "צריך ללמוד מספיק על מנת לגרום לקהל להאמין שהדמויות יודעות על מה הן מדברות", הוא מסביר, "ב'רשת החברתית' היו המון דברים שלי אישית לא היה מושג בהם, אבל הדמות עצמה ידעה מה היא עושה".
טובי מקגוויר, בן אפלק וליאונרדו דיקפריו הם רק חלק מהשמות שנקשרו במשחקי הפוקר של בלום. אולם סורקין, שמכיר את הנפשות הפועלות וידע שיש באפשרותו לכתוב ולביים סרט נפיץ, החליט שלא ללכת בדרך הזאת. "אני לא אוהב רכילות", הוא אומר. "במיוחד כשהגיבורה שלך שמרה כל כך על הפרטיות ועל הסודות של האנשים המדוברים, לבוא ולחשוף את הדברים בסרט לא הרגיש לי נכון".
סורקין אפילו פנה לשחקנים המעורבים במשחקים ושלח להם את הסצנות שכביכול נגעו בהם. "אמרתי שהם יכולים לעדכן אותי אם יש להם בעיות עם הסצנות ואם כן, אשכתב אותן עד שנגיע להבנה. הם קראו את הסצנות אבל לא היו להם בעיות איתם".
סורקין (56) נולד בניו יורק וגדל בסקרסדייל להורים יהודים. אימו מורה ואביו עורך דין לזכויות יוצרים. בניגוד לאחיו ואחותו שפנו לקריירה במשפטים, סורקין דווקא נמשך לדרמה ולתיאטרון. לאחר כמה שנים כשחקן כושל הבין סורקין הצעיר שזה לא הכיוון. כשיום אחד שמר על ביתו של אחד מחבריו, גילה שם מכונת כתיבה. כשהתחיל להקיש על המקשים הבין שמצא את ייעודו.
"אצלנו בבית תמיד הייתה חשיבות מכרעת למילים", הוא אומר. "ולא רק למילים. תמיד עניין אותנו השילוב של מילים וכוח. אני חושב שזה היה אברהם לינקולן שאמר, 'אם אתם רוצים לדעת מה האופי האמיתי של אדם מסוים, תנו לו כוח ותראו מה יקרה'. מבלי להיכנס יותר מדי בעובי הקורה בואי ניקח לדוגמה שני נשיאים אמריקנים. אברהם לינקולן ודונלד טראמפ. נתנו לשניהם כוח. אחד מהם שחרר את העבדים, הביא לאיחוד האומה והתייחס לעבודה שלו עם המון ענווה ועדנה בעוד שהשני אידיוט".
קורה שאתה מסתכל על מה שקורה כיום בוושינגטון ומצטער על כך שאתה לא כותב את 'הבית הלבן' עכשיו?
"בכל יום יש לפחות רגע אחד כזה. לא שאכתוב פרק שיירד על טראמפ או אפילו יזכיר אותו, אבל פשוט כדי שנוכל לראות מסיבות עיתונאים במהלכה עיתונאי ישאל שאלה ויקבל תשובה שלפחות נשמעת כמו האמת, תשובה הגיונית. כדי שנוכל ליהנות מקצת הגינות ותחושה של אמת, של רציונל. כל יום אנחנו מתקרבים לנורמליזציה מוחלטת של חוסר רציונאליות.
"אפרופו", סורקין עוצר לרגע, "תגידי, מעניין אותי מה את חושבת על ההכרזה של טראמפ בעניין ירושלים. מעניין אותי אם יהודי אמריקני וישראלית חולקים את אותה הדעה?"
יותר מעניין מה אתה חושב.
"טראמפ הוא מלך ה'פייק ניוז'. מה שהוא עושה בפועל הוא להסיט את תשומת הלב מהעניינים האישיים שעולים נגדו, מהתחקירים שמתנהלים נגדו, מהספר של מייקל וולף. לא אכפת לו להדליק גפרור ולהבעיר אזור שלם. אין ספק שההתנהלות הזו מפחידה ומדכאת באותה המידה. מה הצעד הבא? טיל על צפון קוריאה?".
