דור מזוין: כשהנעורים משתלטים על הטלוויזיה
הם גונבים, אונסים, רוצחים ומתאבדים - איך הפכו בני הנוער לדבר הכי מעניין על המסך שלנו? במרחבי הטבע של החוף הבריטי, ברחובות המלוכלכים והחשוכים של שיקגו, או סתם בעיירה אקראית מנומנמת: גיל ההתבגרות מעולם לא נראה אפל כל כך
ג'יימס הוא פסיכופת. לפחות זה מה שהוא חושב שהוא. כבר שנים שהוא מבתר חיות בגדלים שונים והוא מרגיש שהגיעה העת לבתר גם בן אדם. בתזמון מושלם אליסה פונה אליו ומציעה לו לבלות אחר צהריים משותף. קוגי נוסע על אופניו ברחבי העיר, כשהאפרו הנשי שלו מתפזר ברוח ובגדיו הצבעוניים מאירים את הרחוב. הוא מאכיל באופן קבוע כלבה שקשורה בקדמת בית חשוד. אחד מהם ימצא את מותו בירייה לאחר שבזז גופת נער אחר. השני ירצח בדקירה בצוואר סוטה מין שניסה לאנוס את חברתו.
גיל ההתבגרות מעולם לא נראה אפל כל כך. בשנים האחרונות מופיעים בטלוויזיה שלנו יותר ויותר בני נוער, והם לא נראים כמו פעם. תיכון העשירים הלבנים עם הבעיות הרומנטיות והאלימות העדינה, שהעלילה בו מתמשכת על פני עונות רבות, פינה את מקומו לתיכון ציבורי, עם נוער בצבעים ומשקלים שונים וזהויות מיניות שונות. הבעיות הן אונס במקרה הטוב ורצח במקרה הרע, והעלילה קצבית, מהירה ודרמטית. פחות "קלולס" - יותר "פארגו".
שתי סדרות שעלו לאחרונה ממחישות את השינוי ומאתגרות תפיסות מוכרות של בני נוער על המסך. "סוף הפאקינג עולם", במקור סדרה של ערוץ 4 הבריטי, עלתה בנטפליקס והיא זמינה לספיד-בינג' – הפרקים קצרים (20 דקות), הסיפור מצוין (שני בני נוער במסע שמתחיל תמים ונגמר רחוק משם), השחקנים טובים והפסקול משובח (אחראי עליו גרהאם קוקסון, גיטריסט להקת בלר). כשסיפורים טראגיים על נטישת הורים, התאבדות ורצח עומדים ברקע חייהם, ג'יימס ואליסה מתאהבים וחומקים מהחוק. בוני וקלייד גרסת המילניאלס - הרבה פחות יפים וסקסיים, אבל נטולי פחד באותה מידה.
אם "סוף הפאקינג עולם" מתרחשת בין המרחבים הירוקים של הפרברים הבריטים ופורעת את הפסטורליה של הבורגנות, "שיי טאון", שמשודרת ב-yes, היא תיעוד של הפינות, החשוכות והמלוכלכות של שיקגו. אלו שאלכוהוליסטים מזדקנים ודילרים ילדים מאכלסים אותה בנונשלנטיות מטרידה. ילדים שחזרו מחזרות למחזה בית הספר רואים נער נרצח בגלל טעות בזיהוי, ונער צעיר מוצא עצמו הורה לבנו הקטן שאימו נטשה אותו. סמים, אלכוהוליזם, רציחות, משטרה מושחתת וילדות שחורה בלתי נתפסת. גם אתם חושבים על "הסמויה"? קווי הדמיון בין שתי הסדרות בהחלט קיימים והן אפילו חולקות שחקנים. אבל אם העדשה של "הסמויה" התרכזה במבוגרים ופזלה לילדים, המהלך כאן הוא הפוך.
בסדרות הללו ואחרות היוצרים מבקשים להמחיש כיצד העבר הפגום והעקום של הגיבורים שלהם מוביל אותם, לפעמים בעל כורחם, להתנהלות פוחזת. הם מדגימים איך הסביבה משפיעה באופן ישיר ועקיף על כמה כולם דפוקים. המבוגרים מתגלים במערומיהם ונותנים הסבר די משכנע לחיים שנכפו על ילדיהם בעקבות הנסיבות. כך נרקמת תמונה של כרוניקה בין דורית של פשע, דיכאון וחיים עגמומיים שחוזרים על עצמם. השאלה שעולה היא האם יש לנו בכלל זכות בחירה ואפשרות לצאת מהמעגל האינסופי של פשע, עוני ודיכאון, או שמדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש.
הטלוויזיה שלנו הופכת למציאותית יותר, זה לא חדש. את מקומם של הגיבורים ממלאים אנטי-גיבורים. היום אנחנו מבקשים שגם האסקפיזם שלנו יהיה מציאותי, או לפחות לא תלוש מהמציאות. ואת סדרות הנוער שבעבר צופיהן היו ברובם בני נוער, בתוספת כמה מבוגרים שמצאו בהן גילטי פלז'ר - היום מכוונים לקהל המבוגר מלכתחילה.
נטפליקס ממצבת עצמה כאחת היצרניות הבולטות של סדרות נוער למבוגרים. סדרת האנימציה "פה גדול", שמיועדת לגיל 16 ומעלה, פותחת את הפה (וגם דברים אחרים) על כל סוגייה אפשרית ומציגה אותה בצורה מרעננת וגסה ככל האפשר - כמו שרק סדרת אנימציה שלא כבולה למציאות או לשחקנים יכולה. בקרוב תעלה הרשת סדרה נוספת שעוסקת בנוער של שנות ה-90 – רגע אחרי שמיצינו את האייטיז עם "דברים מוזרים", הגראנג' מגיע לבוש פלנל משובץ.
גם יצרנית התוכן Hulu לא מוותרת על נתח השוק, אבל דווקא הסדרה החדשה שלה בתחום, "הבורחים", מהיוצרים של האו-סי, שמשלבת בין עולם הקומיקס של מארוול ובין דרמת התבגרות, שומרת על הקלישאות של סדרות נעורים. במרכז הסדרה, המשודרת ב-HOT, חבורת נערים ונערות שהם גם גיבורי על, ועל אף שהנוולים הם לא אחרים מאשר הוריהם שעוסקים במאגיה שחורה, הדמויות סטריאוטיפיות והעלילה שבלונית מכדי לומר משהו של ממש.
התיכון האמריקני שמתואר ב"13 סיבות" של נטפליקס, גם הוא סטריאוטיפי ברובו. אך הסדרה הביאה את סיפורה הלא סטנדרטי של האנה בייקר, שביימה באדיקות את התאבדותה וגם השאירה מסר מוקלט, לכל מי שבעיניה היו אשמים בבחירתה. הסדרה שתחזור בקרוב לעונה שנייה, יצרה שיח סוער על התאבדות, ששאל האם היא מקדמת את הבחירה באובדנות, או מונעת אותה; ומה מקומה של החברה ומוסדות החינוך לעומת ההורים והמשפחה, בעולם שבו השיימינג פשוט וזמין יותר ותוצאותיו מיידיות. כמו בסדרות אחרות יש כאן עיסוק בסוגיות פסיכולוגיות וטכנולוגיות שעלולות להיעלם מעיניהם של מבוגרים פחות מחוברים. סדרות כאלו יכולות להוות גשר.
המילניאלס מעדיפים את היוטיוב על פני הטלוויזיה, את הסמארטפון על פני המסכים הגדולים, ואת הסנאפצ'ט על פני הפייסבוק. הם מוכנים להתפשר על איכות התמונה והסאונד רק כדי להיות מעודכנים, כי מה שבאמת טורד את מנוחתם הוא ה-FOMO (הפחד לפספס). מותה של הטלוויזיה החיה לטובת הטלוויזיה לפי דרישה, דוגמת נטפליקס ואמזון או שירותי ה-VOD השונים, מחייבים את הטלוויזיה ליישר קו עם הדרישות הללו - קצר, קולע, מהיר. קווי עלילה יחסית קצרים, דמויות שמגיעות אל סופן מהר מאוד. וסיפוק של הצורך המתמיד בריגושים. במהלך מעט ציני, יוצרי הטלוויזיה מנסים ללכוד מחד את בני הנוער שחומקים מידיהם, ומאידך את המבוגרים שמתעניינים בעולם המשתנה במהירות - והתוצאה היא סדרות נוער איכותיות לכולם.
